פרק נוסף מהספר ‘עיין לא ראתה’ העוסק בתנועת התשובה בראשית דרכה

הילדים שלנו 

אל תוך התהליך הזה של התשובה נולדו ילדינו – הוטלו לתוכו, חוו אותו – יום יום הם חוו אותו. מראשית ילדותם הטהורה, דרך שנות ההתבגרות ועד בכלל, הטלטלה הפנימית והגלויה שאנחנו ההורים חווינו לא נעלמה מהם, ממש לא!

ואף שניסינו להסתיר מהם – חששנו להם, רצינו לעטוף אותם, להגן עליהם מפני המבוכה, הבלבול, הצער והתסכול – לא רצינו שיפגעו מהתהליך הלא פשוט שחווינו.
בדיעבד ידענו: ילדינו הפנימו היטב את התובנות והמסרים הנסתרים, אותן תובנות שלקח לנו שנים להציף אותן בתודעתנו שלנו, לדבר בהן, להתמודד אתן, את הכל הם הפנימו. אנחנו בתוכנו, נבוכים ומפוחדים, לא ידענו לאן יוליכו אותנו עכשיו החיים, לאן נוליך את עצמנו?

הרבנים שלקחו עלינו חסות בתחילת דרכנו, כבר לא היו חלק מחיינו, בין אם זה היה מהסיבה הפשוטה שמאסנו בהתנהלות הפטרונית הזאת, שבמקרה הטוב לא הובילה לכלום, ובין אם מהסיבה האחרת, שהרבנים עצמם הבינו שהם מתעסקים עם חומר אנושי לא מוכר, כזה שאינו מגיב לשיטות חינוך מסורתיות, אם תרצו – עם בפני עצמו.
שנים אחר כך כאשר יבקשו ממני לקחת חלק בהקמת ישיבה של הדור השני – של בנינו,  טבעתי בלקסיקון שלי את המשפט הבא:
בנים של בעלי תשובה הם בנים של בעלי תשובה! נקודה. המציאות הוכיחה ומוכיחה זאת כל הזמן, אנחנו שונים בעצם! לטוב ולמוטב. בנינו שנושאים את אותם גנים, גם הם כמה לא מפתיע: שונים בעצם, לטוב ולמוטב.

הילדים שלנו מיוחדים במינם הם, ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שלחיות במציאות שכזו, עם הורים שכאלו, זו בהכרח חממת גידול לא שגרתית בעליל, כזו שמייצרת אנשים מורכבים מאד, מוכשרים מאד, וכן, חייבים לומר: שונים  במידה לא מבוטלת…
הבעירה הפנימית שירשו מאתנו, הסקרנות הבלתי נלאית – זו שהוליכה אותנו, הוליכה בסופו של דבר גם רבים מהם למקומות אחרים, להתנסויות אחרות.
היו אלו אותן שנים שניסינו להיות כמו כולם, שניסינו באופן טבעי להדמות לחברה שחיינו בתוכה, כשניסינו לסגל אורח חיים זר ושונה בתכלית ממה שהכרנו, ממה שהיינו באמת.  וכשהסתירה הפנימית בערה אצלנו מבפנים, היא בערה במקביל גם אצל ילדינו, הביכה, בלבלה, חיפשה מוצא לים. הילדים שלנו גיבורים הם, האמת הפנימית שהורשנו להם לא סרה מהם לעולם,  אף שלמראית עין רבים מהם נפלו, עזבו, נטשו…

חשוב לומר:

אני לא מתיימר כלל להבין את עומק המשבר שחווינו אנו – שחוו ילדינו, בוודאי שלא מחפש אשמים, יהיה זה שטחי וחוטא לאמת מצדי לעשות כן, התופעה הזאת היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית מכפי שניתן בטעות לחשוב, ההשפעות שלה מחלחלות והולכות אתנו לאורך חיינו, מעצבות את דרכם – את דרכנו

ניתן לקבוע בפירוש את הדבר המדהים הבא: ילדינו הפכו להיות מורי דרכנו, הם יודעים את חולשותינו יותר מכל אחד אחר, למזלנו הטוב הם אוהבים אותנו, ובסופו של עניין אף מכירים לנו תודה.

מאידך בשונה מאתנו, הם התנערו מזמן מעכבות מלאכותיות, ממחויבויות חברתיות שהיו מנת חלקנו, הם לא מפחדים! הם במשחק אחר של החיים, מהבחינה הזאת הם בפירוש מורי דרכנו.

באשר אלינו:

מי שעמד ועדיין עומד מול ילדיו השואלים, תמהים, בוערים באש מהפכנית של שינוי, מי שעומד מול כל זה בידיים נקיות, ברצון להבין, בנטילת אחריות, בהודאה על טעויות שנעשו, מי שניצב כך מול ילדיו יגלה קשר מתוק, אמתי, מחייה, שמתרקם, שנותן תקווה, זו השלמה במיטבה, זהו שלום אמתי, שלום שמביא בכנפיו ברכה.
אנחנו גדלים יחד עם ילדינו, מפנימים תובנות יחד, לומדים את החיים יחד. השלנו מעלינו את גלימת הכל יכול היודע והבוטח. זה הנלעג שיש לו תשובה על כל שאלה רק כי הוא פוחד, פוחד מהחלל שהשאלה מציבה, פוחד מהלא נודע של חייו, מה שמביא אותו לדקלם תשובות מוחלטות – משעממות עד מוות.

ובכן, לא עוד, אנחנו מציבים סימני שאלה בסוף משפט, זוהי עצמתנו, זהו שלב מכריע בריפוי – חיבור עם ילדינו, חיבור אמיץ בגובה העיניים, תהליך הריפוי והפיוס הזה מרתק כי הוא דורש אומץ וכנות, לא פחות מהאומץ והכנות שהוליכה אותנו בתחילתה של הדרך – בתחילתה של התשובה.

הילדים שלנו לא סובלים התחמקויות והתנצלויות שלא ממין העניין. האמת חייבת להיאמר ואכן זו דרכה של האמת, שהיא חודרת, מאחדת, מרפאה, נותנת תקווה.

בשלב הזה של חיינו אנחנו ממשיכים את תהליך התשובה יחד עם ילדינו, מודים בטעויות, מודים על האמת. התהליך הזה, הטבעי כל כך, הוא מופלא כי הוא המשך ישיר לתהליך התשובה שלנו, הוא לא נגמר, הוא בלתי פוסק בעליל, זהו יופיו! ומה שמרתק בו. לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, מה לנו ולמושגים תלושים כל כך?! אנחנו בעיצומו של תהליך, אין מי שיודע את סופו, ה’ שהביא אותנו לכאן הוא שמוליך את התהליך, ברוך היודע נפלאות תמים דעים.

מחשבה 1 על “

  1. כבעלת תשובה וותיקה ומניסיון אישי אני יכולה לומר שאני ובעלי מתוסכלים מאוד מהחברה החרדית ,לא מפני שהיא לא מושלמת חלילה.
    שלמות אנו ממש לא מחפשים….זה לא מצוי ואולי אף לא רצוי עד הגאולה בעז”ה.
    אם נוכל בהסבר קצר לתאר את זה ….החברה החרדית פשוט לא מסוגלת לעכל בעלי תשובה (ואני לא בעלת תשובה קלאסית כלל אני לבושה כחרדים ומכירה את כל הקודים).
    יש אנשים שהם בעלי תשובה במובן הרעיוני של המילה גם כשהם חרדיים מבית.
    “בעל תשובה” זו בחינה ,זהו אדם שמחפש אמת כל הזמן…והאמת מתבררת לו כל יום יותר ויותר…
    נכון שלהרבה מבעלי התשובה התכונה הזאת קיימת מסתמא.
    אך הכרתי גם חרדיים מבית עם האש הזאת היוקדת,החתירה לאמת ומוסריות,לחוסר פשרנות…

    הסיבה שאני מאוכזבת מהחברה החרדית בנושא =שאין מי שמכין את החרדיים לאוכלוסיה הזאת ,אין מי שמדריך אותם….
    “ואהבת את הגר” “גר,יתום ואלמנה” כל אותם תיאורים נושקים למצבו של הבעל תשובה …יתומים מקשרי משפחה רב פעמים ובאמת בבחינת גרים.
    התורה ציוותה לא לחינם על החברה החרדית לנהוג בצורה שבא הבעל תשובה מרגיש שהוא חלק מ….
    אך אילו החברה החרדית במבנה שלה והמהות שלה היא ל”קטלג” ,”להכניס לתבנית” אז כך שאם אתה בעל תשובה אתה תמיד תישאר כזה.
    והם מאוד התאמצו להזכיר לך …..

כתוב/כתבי תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.