חי זה מי שיש לו עתיד ומת זה מי שיש לו עבר

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו יודעים מהיכן באנו ולאן פנינו מועדות. אנחנו יודעים שהיודע שלנו בוחר בטוב ביותר בשבילנו לפי שיקולים ענייניים והגיוניים וכך גם אנחנו מנהלים את מערכות יחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו ועם כל בני האדם.
ברור שזאת שטות. היודע שלנו אחראי על חלק מאוד לא משמעותי מהבחירות שאנחנו עושים. הוא אומנם יצירת פאר נפלאה שבמשך שנים רבות בראנו ויצרנו יש מאין, אבל הוא אחראי על חלק קטן מאוד מההתנהלות שלנו ויש לו חלק לא משמעותי בהחלטות ובבחירות שאנחנו עושים.
לא נראה לכם?
מבט קל להיקף העצום של עולם הפרסום והתקשורת מוכיח זאת. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לשקר את עצמנו בכל רגע כאילו זה לא נוגע לנו. אנחנו לא מושפעים. אנחנו יודעים.
למה אנחנו משקרים את עצמנו? כי אנחנו לא מכירים דרך אחרת לחיות. אנחנו לא מוכנים להכיר דרך אחרת לחיות. אכלתי ואוכל מעץ הדעת ואנחנו מתים מפחד מהמחשבה על האינו צפוי והאינו יודע.

עבודת פרך לדעת
בואו ננסה להעיף מבט לאינו יודע שלנו. זה שמו הראוי לו. המושג תת-מודע הוא חלק מהשקר – כאילו היודע מושל ושולט ורק יש לו בעיה קטנה עם אגף שסוגר על המשוגעים שמדי פעם צועקים ומפריעים להתנהלות הנכונה.
כך יוצא שאנחנו מנהלים את חיינו כמו טיול בגן חיות או בספארי – אנחנו החכם השקול והאחראי, זה שיודע הכל ושולט בכל ועליו לתחזק את מאות הכלובים שבהן כלואים כל מיני חיות מופרעות ומפלצות כגון כעס, גאווה, קנאה, ושאר מידות רעות, ולדאוג להאכיל את החיות המסכנות והחלשות כגון החשיבות והרחמים העצמיים, את הצורך להיות אהוב, ולטפח את ההרגשה שאני בסדר.
אני עומד בסטנדרט. אני טוב. אני בדרך לגן עדן.
אם האדם מתחיל לבחון את הדברים הוא מוצא שאת רוב רובם של כוחות הנפש, למעלה מ-99.999 אחוז – הוא משקיע בלהיות תקין, לשמור על הסדר החברתי, לקטלג את עצמו ביחס לסביבה ואת הסביבה ביחס לסובבים ואת הסובבים ביחס למה שהם חושבים שהוא חושב שהם חושבים עליו כי זה מה שהם אמרו כשהוא אמר שהם אמרו שהוא חושב שהוא חשב….זה לא ניסיון להצחיק. זה תיאור נאמן של המבוכים שאנחנו מקימים ומקיימים בעמל רב ומשקיעים בהם את מירב כוחות הנפש של היודע שלנו. עבודת פרך שלא מותירה לנו אפילו מעט כוח וזמן והפוגה לבחון מי בכלל צריך את כל זה? אני? החברים? ה’ יתברך? 
 
מה באמת יש לנו בפנים?
מישהו טורח לזכור מה הוא ינק מילדותו? מה הכניסו למוחו? איזה אגדות ומיתוסים בנו את נפשו?
כאשר אני מנסה להיזכר מי היו גיבורי ילדותי אני נוכח שכמעט בלתי אפשרי להיזכר בנפש המדממת שהייתה לי כילד. נפש שניזונה מדם אגדות האחים גרים האלימות, בדיות האנס כריסטיאן אנדרסן, פינוקיו, וולט דיסני, טום וג’רי, בילבי, הפנתר הוורוד וכו’ וכו’ וכו’. כמויות לא נתפסות של סיפורי בדים מלאים באלימות, תאוות, מידות רעות ושקרים ועל הטוב שבהן ראוי לומר טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.
 
כנער? מגוון גיבורי גיל הנעורים שהזינו את נפשי היה אומנם מגוחך לעומת ההיצע של זמננו, אבל ברשימה קצרצרה מופיע סטיב אוסטין איש ששת המיליונים שנראה כמו הבעל של ברבי (השאירו לו יד אחת ועין אנושית בשביל התאוות?), ברוס לי החייתי, רמבו בעל הפנים המשותקות (טעות של הרופא המיילד שתפס אותו קצת חזק מדי עם המלקחיים), איירונסייד בכיסא גלגלים, קולומבו עם עין פוזלת, ספוק עם אוזניים מחודדות, סטארסקי והאץ’ (אי אפשר רדוד יותר) והקרקס הנודד של חבורת איי.טים. באמת רשימה קצרצרה. הר של זבל.
עד כמה שזכור לי לא התקשורת ולא האומנות ולא מערכת החינוך – אף אחד מהם לא טרח לומר שמשהו כאן מעוות ואם טרח קולו היה בטל במיליון. היו אומנם ברקע אנשים כמו מרטין לותר קינג אבל הם היו תופעה לגמרי שולית. הגיבורים הטובים שעל המסך ובספרות לא היו טובים יותר מפושעי הרקק שלחמו כנגדם ונראה היה כאילו ההבדל היחיד הוא שהטובים נמצאים בצד הנכון של הכוח, כלומר הם אלו שממציאים את החוקים ולכן יש להם את הזכות להעניש את הרעים.
כמויות כל כך עצומות של דמיונות בוראות נפש מדממת, וכאשר לא הייתי שקוע בדמיונות של פחד מהלא ידוע, שמעט ממנו מתגלה בשעות החשכה, הייתי מדמם את המוח והלב, כלומר משתיק אותם עם נהר דמיונות של דם – שעות של דמיונות על מעשי גבורה חסרי הגיון וגבולות שבמהלך ההתבגרות הפכו להרהורי ניאוף ואחר כך גם לממון. הרבה ממון.
זה לא משהו מוזר. אנחנו נולדים עם כוח המדמה ובלי הרבה שכל, ועד שמקבלים חתיכת שכל, המדמה שולט כבר שנים רבות על הגוף כבעל הבית, ואין מי שיאמר לילד שזה לא בדיוק טוב לתכלית.
ילדים מוזרים הם אלו שהמדמה שלהם עף בהשתוקקות להכיר את ה’ יתברך, לעשות חסדים ומעשים טובים בלי גבול, להחכים ולהתמיד בתורה, למצוא דרכים ועצות איך להסתפק אך ורק במה שחייבים לקחת מהעולם וכו’ וכו’. רבי נחמן היה כזה. האדמו”ר מלובביץ’ היה כזה. ללא ספק יש כאלו גם היום.
 
והיו גם מיתולוגיות פנטסטיות בנות אלפיים שנה ויותר שלא עברו מהעולם וההשפעה שלהם אפילו הולכת וגדלה.
המיתולוגיה היוונית למשל היא אוסף של מיתוסים שמתארים את תולדותיהם ועלילותיהם של אלים, אלים למחצה וגיבורים בני-תמותה. דמויות האלים מואנשות – הם דומים בצורתם החיצונית ובתכונותיהם לבני האדם, אך חזקים יותר ובעלי חיי נצח. הם יכולים להיפצע, אך חוסנם הגופני רב והם מחלימים בקלות. כאשר הם נפצעים דמם הוא זהב קסום שנקרש במהירות רבה. יש להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, ומוסריות היא לא הצד החזק שלהם, אך לבני האדם אסור לבקר את מעשיהם, והם נחשבים מעין אדם-על. רומא העתיקה כבשה את יוון ואימצה את סיפורי המיתולוגיה, ואותם סיפורים מופיעים במיתולוגיה הרומית בשינויים קלים ובשמות שונים.
למה אני אומר את הכל בלשון הווה? כי המיתולוגיות האלו לא עברו מהעולם.
בעשרות השנים האחרונות הן חזרו לשלוט ביתר שאת בדמיונות בני האדם, וכיום באמצעות לגיונות הוליווד הן כובשות כל תרבות מקצה המזרח ועד סוף המערב. בכל שנה יוצאים מספר סרטים שמתבססים על סיפורי העת העתיקה כולל המיתולוגיות היווניות, הנורדיות, הגרמניות והסיניות ובמאה השנה האחרונות נוצרה מיתולוגיה לגמרי חדשה – הקומיקס.
יקום מארוול ויקום די.סי. על שלל גיבורי ונבלי העל כגון סופרמן, ספיידרמן, באטמן, אנטמן נחשבים כבידור זול ולא משמעותי, אבל בפועל הם נכנסים לכל בית, מזינים את כוח המדמה ובונים את נפשות הדור הצעיר ומשפיעים באופן עקיך וישיר גם על המבוגרים. אומני הקומיקס עמלו קשה לכתוב לגיבוי העל תולדות חיים, היסטוריה, קשרי משפחה ודינמיקה של שיתופי פעולה וכמו בחיים גם הם עוברים לעיתים מהטוב לרע ובחזרה.
 
גיבורי על ברחוב החרדי
בשנים האחרונות גיבורי הקומיקס יצאו מהחוברות וקיבלו חיים חדשים על מסכי הקולנוע ומשחקי הווידאו ולמרות שהנושא מרתק אותי לא מצאתי מחקרים רציניים שינתחו כיצד גיבורי העל של ימינו משפיעים על נפשות הילדים ועל העולם האנושי בכלל אבל נראה לי שההשפעה של תרבות גיבורי העל נכנסה לעולם היהודי.
בניגוד לתרבות היוונית-מערבית שמציגה גיבורי על לא אנושיים, כאלו שהגיעו מהחלל הפנוי והם קמים לתחייה רגע אחרי שהם מתים, היהדות מציגה אנשים שנולדו לאמא ואבא אנושיים. הם נלחמים ביצרם, מתייגעים לזכות למידות טובות, וכולם טועים, מפחדים וחייבים למות.
זה היה פעם. בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה שבה כל משפיע הופך לגה”צ וגה”ק, באבא אלוקי, חלבן ומקובל שאינו מסוגל לטעות וכל דבריו ברוח הקודש ואפילו הליטאים הצטרפו למרוץ ויש להם כבר תרבות מפותחת מאוד של צדיקי-על. בלי משים אנחנו מאמינים בבדיות, קוראים דמיונות, עוסקים הרבה בסגולות וגולשים לעבודת אלילים. אנחנו חיים בבדיות ובמיתולוגיות וממשיכים לחשוב שהיודע שלנו שולט במצב ובוחר בטוב והכל בסדר.
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? הנפש כמהה למשהו שמעבר ליודע. היא יודעת ששלמות האדם נמצאת במה שמעבר לידוע ולמובן אבל היא נלאית להשיג אותו ועולם הבדיות ממלא את החסר. ברור שזה זיוף ידוע שזה שקר אבל אדם שגווע מרעב מוכן לאכול אפילו שרצים ותולעים.
ויש אמיצים שמחליטים לצאת למלחמה על נפשם ועושים מה שהם יכולים – יוצאים לטיול בגן החיות – לאלף את החיות הרעות הכלואות מאחורי הכלובים ולדאוג לתחזוקת הכלובים. הגיבורים נוסעים לטיול בספארי לצוד את החיות הרעות שמשוטטות להן בערבות ובמדבריות, בדרך כלל במחשבה שאלו הן חיות של אנשים זרים שצריך להציל אותם מעצמם ואת העולם מטעותם וממכת הערוב. אנחנו מבזבזים חיים שלמים בלטפח חיות רעות, להזין אותם, לתחזק את הכלובים ולצוד חיות לא שלנו – יגעים לריק ויולדים לבהלה ושום דבר לא זז.
מה עושים?
להפוך את הכיוון
“כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבוד שכם אחד” (צפניה ג,ט) –
הגה”צ הר”ר משה שפירא זצוק”ל פרש יסוד חשוב לאין ערוך בפסוק הזה: “לשון הנבואה הוא שהדבר יקרה על ידי היפוך.
כשדבר מתהפך הרי שהוא אותו הדבר עצמו שהיה מקודם אלא שקודם הוא היה בכיוון אחד וכעת הוא מתהפך ומשנה את הכיוון.
כתוב כאן שהתהליך הזה. אותו הייעוד שהוא היעוד של ה’ אחד, הייעוד הסופי שאנחנו מחכים לו בכל יום שיתגלה, יקרה על ידי היפוך. וצריך להבין כי לכאורה כשהופכים את אותו הדבר ולא משנים משהו בעצם, לא מביאים דברים חדשים. כיצד מכוח זה יתחילו כולם לקרוא בשם ה’?
ההבנה בזה. כי באמת לא צריך שום דבר אחר, את אותם הדברים שנמצאים צריך רק להפוך לכיוון הנכון. איננו יודעים מה זה כי מעולם לא הפכנו דבר בהיפוך של אמת, אבל כאן כתוב דבר ברור, כל אחד נושא בתוכו מספיק דעת ומחשבה כדי לקרוא בשם ה’ שכם אחד, אלא שזה נמצא בכיוון ההפוך. צריך רק לשנות את הכיוון, לשנות אותה מחשבה שמביאה למסקנה של טעות, כשנהפוך ‏אותה לכיוון הנכון, היא עצמה תביא למסקנה האמיתית….
…כשהאדם מתהפך ממציאות למציאות, ממצב למצב, מדעת לדעת, מדעת רע לדעת טוב, מדעת שקר לדעת אמת, המבחן בזה הוא באיזה צד האדם שם את נקודת הכובד של המציאות, שני המצבים האלה הם שני מצבים הפוכים זה מזה, כל מי שיהפוך את הכיוון עד לרביעית הדם האחרונה, יהפוך את הכל לכיוון הנכון של הזמן, ימצא את עצמו במצב שכל מחשבותיו כולם מכוונות לאמת…”
דבריו העמוקים והפשוטים של הגה”צ הר”ר משה שפירא זצוק”ל הם יסוד נפלא לכל דרך ולכל מעשה- חינוך, שלום בית, לימוד התורה, עבודת המידות, תפילה ועוד ועוד וגם לעניינינו.
מי שמתחיל להתבונן ביודע ובאינו יודע מבחין שבאמת הכל הפוך.
היודע כלוא בכלוב. בצינוק. גוליבר בארץ הגמדים אסור במיליארד הסכמים חברתיים קטנוניים. אינספור חובות והתחייבויות רגשיות מהעבר וחשבונות רבים לעתיד. עבד נרצע שנדמה לו שהוא מלך.
והחיות הרעות? הן משוטטות להן בחופשיות רבה. באור היום של הסדר החברתי הן מסתתרות ופועלות מאחורי הקלעים ומתחת לפני השטח ומפעילות את הנפש אותה כמו בובה על חוטים. אין להם בעיה להעניק ליודע את הכבוד לחשוב שהוא בעל הבית העיקר שישתוק וימשיך להיות משועבד לדמיונותיו.
צריך להיות חכם וגיבור ואוהב חירות רק בשביל להבחין בכך. ולהוסיף עוד אומץ לב ועיקשות כדי לטפח את הרצון לצאת מהכלוב ולהתמודד עם החיות הרעות.
והכל מאוד לא מוכר ומבלבל – יש חיות רעות באמת ויש חיות אימתניות שאינן מזיקות, ופעמים רבות הסכנה האמיתית נשקפת דווקא מיצורים חלשים וקטנטנים – תולעים וחיידקים וטפילים שיושבים במוח ובלב, משתלטים על ערוץ תקשורת ומשבשים את המערכות. וגם כאן הכל הפוך – אנחנו מלומדים להיות גיבורים ולצוד את החיות הטורפות ולא חיים את העבודה לצוד את החולשות שלנו שמסתתרות בתחפושות של חן וחסד ורחמים.
אף אחד לא לימד אותנו לאיזה חיה צריך לחתוך את הראש ואיזה חיה מוציאה שני ראשים על כל ראש שחותכים לה וצריך רק להשתיק אותה עם קצת תשומת לב או לרתום אותה לעגלה ואנחנו לא חיים את העובדה שיש מי שמנסה לצוד אותנו בכל עת.
…ולאן אתה הולך? 
הגה”צ הר”ר משה שפירא זצוק”ל מאריך לבאר שהטעות שלנו היא שאנחנו יודעים הכל ולא יודעים כלום כי כל מה שאנו יודעים שייך לעבר ואין בו תועלת לעתיד:
“טבעם של בני אדם, ובפרט היום, שהם יודעים את הכל כבר מתמול שלשום. כל דבר שהם שומעים הם מצרפים למה שהם כבר יודעים. באופן כזה כל דבר שהם שומעים מסתרס מיניה וביה על אתר, הוא אינו יכול לעשות שום דבר כי מיד הוא נעשה משהו שכבר היה, ומה שכבר היה לעולמים אינו שווה כלום, זה כבר היה וזה לא פעל כלום, איזהו חכם הלומד מכל אדם, הכוונה כי כל אדם חכם יודע לשמוע את מה שעוד לא שמע.
זהו החכם, חכם יודע לשמוע את מה שעדיין לא נשמע.
כל מי שחי לקראת תכלית הוא חי לקראת מחשבות חדשות, לקראת דברים שעדיין הוא לא ידע.
כל מי שחי בהמשך מהעבר והוא רק ממשיך אותו, הוא חי עם דברים שכבר ידועים וכל דבר הוא מצרף למה שכבר ידע. דבר זה נידון למות ואף הוא כמת ברגע שהוא נולד כי הוא כבר היה.
חי זה מי שיש לו עתיד ואילו מת זה מי שיש לו עבר.
מי שרוצה להיות חיי אמת חייב להיות מכוון לעתיד. ופירוש עתיד זה מה שעדיין לא היה.
אנחנו לא נוטים לזה. הנטייה שלנו אינה כזו אלא לצרף כל דבר למה שכבר היה, וכך אנו תמיד לוקחים עוד דברים וזורקים הלאה.
המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא חודש, מהלך החיים בעולם הוא כולו ההיפך הגמור מחודש, מי שחי לקראת עתיד חי לקראת חודש לקראת חידוש, התודעה שלו כולה מכוונת לחידוש, למה שעוד לא היה.
מה שהיה אינו מעסיק אותו, אחר שאם הוא ימשיך ויחדש הדי שבזה יתוקן גם מה שהיה באופן הטוב”.
שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתוב/כתבי תגובה