אור גדול ומטבע קטן

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

אור הנשמה מאיר לישראל ומחשיך את ארץ מצרים

“ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” –  הגה”ק הר”ר פנחס מקאריץ מביא את דבריו של “אור החיים” שאותו אור היה מאור הגנוז, וכותב שאותו האור שהאיר לישראל במכת חושך הוא החושך שהחשיך למצרים. וזה גם כן פירוש הפסוק בפרשת בשלח “ויאר את הלילה”, כי הכל דבר אחד – שאותו אור ממש שהאיר לישראל החשיך למצרים שלא יכלו לסבלו ונסתמאו. כי האור הגדול מסמא את עיני הקליפות שאין יכולים לסבול רובי האור, כי כל הטמאים רואים בלילה שהוא מסטרא דגיהנום ועטלף אינו רואה כלל ביום, כי ביום האור מסטרא דגן עדן.

וזה שכתוב בכוונת “עלינו לשבח” – וישתחווה השתחוואה גדולה למשוך האור, והאור שמתגלה מסמא את עיני הקליפות שאינם יכולים לסבול זה.

בכל הצרות והחשכות – דווקא שם גנוז אור גדול

וזה שכתוב “כי הנה החושך יכסה ארץ וגו’ ועליך יזרח אור ה'”, והעניין שנתגלה אור הגנוז במצרים לפי שהאור הגנוז גנוז בכל הצרות. ובחשכות הגדול דווקא שם גנוז האור, לכך כיון שישראל במצרים היו קרובים למ”ט שערי טומאה נתגלה להם האור הגנוז. וכל דבר שבעולם תלוי באור הגנוז, וזולתו לא היה קיום העולם כמו שמובא בספר הזוהר בפרשת תרומה “אלמלא איתגניז מכל וכל וכו'”.  נמצא שאפילו פרנסה נמשך מאור הגנוז ולכך יש לאדם להמשיך פרנסתו בהצנע כמו שהיו נוהגים עשירים הקדומים שהיו מצניעים את עצמם בעושרם לא כמו עכשיו וכמ”ש “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”, והטעם כיון שבא מאור הגנוז צריך להיות בגניזה והצנע.

וכן איתא במדרש קווה אל ה’ אפילו מאה פעמים, דהיינו כשאדם מתפלל על איזה דבר הרבה פעמים ואינו נענה יתפלל עוד ולא יתייאש כיון שהכול תלוי באור הגנוז, ובכל יום הוא מתגלה בעולם כמ”ש בזוהר, ואפשר שיזדמן לו אותו העת שיתגלה האור ומיד נעשה בקשתו כי דבר הגנוז אינם יכולים לידע אימתי מתגלה.

ואמר הוא נ”י מכל מקום משמע קצת שבבוקר קודם נץ החמה מתגלה ואז עת רצון לשאול כל אחד צרכיו.

אור הגנוז בלב הצדיקים

ואפילו בעניין עבדות השי”ת טוב להיות בהצנע, היינו שאין יקר למעלה רק דבר שאין אדם יודע, והיינו נמי מטעם הנ”ל שתורה ועבודה מאור הגנוז גם כן, ולכן בעבודת השי”ת צריך להיות בגניזה, ואף שהצדיקים המפורסמים היו מעשיהם מפורסם, מכל מקום היה גנוז בלבם הרבה יותר ממה שגילו בפני העולם, כמ”ש מהאריז”ל, שאמר על עצמו כשבא לו חידושי תורה אינו יכול לאומרם כלל לפני התלמידים מפני רוב השפע והוא מבקש צינור דק וכו’ ועיין בשבחי האריז”ל וכן הרב כשספרו לפניו אמר להם מה זה חידוש אצלכם תאמינו לי כשבא לי א שטיקעלע מוח לא הייתי יכול לאמרו במאה שנים.

נמצא שהיה העיקר גנוז בלבם וכן היו מתנהגים כל הצדיקים הגדולים.

כשאדם מאמין שאור גדול גנוז בצרה האור מתגלה והוא ניצול ממנה

וכיון שהאור נגנז בכל הצרות, כשאדם מאמין בזה שיש השי”ת בכאן אזי נפטר מהצרה וכדאיתא בספרי הרב מפולנאה בעניין נחום איש גמזו עיי”ש, ור’ משה בן הרב אמר בשם הרב שבתוכחה מרומז כל הברכות והישועות הגדולות, כי מפני רובי אור צריך להגניז בלבוש עב מאד היינו הקללות הכתובות שם. נמצא לפי גודל הצרות הוא האור הגנוז בהם יותר, וקודם ביאת משיח אי”ה יתגלה האור, כי אור מאיר מרחוק ובוודאי יהיה להם מפלה גדולה לרשעים, וזה מתוך צרה דייקא המציאם פדות ורווחה.

מה נשתנה הרשע הזה שלא נגאל?

עד כאן עיקר דבריו של רבי פנחס מקוריץ זצוק”ל כפי שמובא בספר אמרי פנחס בפרשת בא. במכת חושך היה לכל אדם מישראל הארה מאור הגנוז, אור שהלך איתו לתוך בתי המצרים והאיר לו את כל הפינות האפלות. לעומת זאת את המצרים הקיף חושך עצום עד ששום מצרי לא יכול היה לקום או לשבת ואפילו לא לראות את כף ידו, וגם רשעי ישראל שלא רצו לצאת ממצרים לא זכו לאור הזה. הם מתו ונקברו במכת חושך וחז”ל גילו לנו טעם הדבר – שלא יאמרו המצרים שגם ישראל לוקים כמותם. וקשה איך רשעי ישראל לא חזרו בתשובה אחרי שנה שלמה שחיו את ההשגחה המופלאה שהתגלתה במכות מצרים, ומדוע לא זכו לראות באור הגנוז שהתגלה?

ועוד קשה על דברי חז”ל שאמרו מהו “שלח חושך ויחשיך” (תהילים קה)? למה הדבר דומה- לאדון שסרח עליו עבדו, אמר לאחד לך והכהו נ’ מגלבין הלך והכהו ק’ והוסיף לו משלו. כך הקב”ה יתעלה שלח חושך על המצריים והוסיף החושך משלו הוי “שלח חשך ויחשיך”. “וימש חשך” כמה היה אותו חושך? רבותינו אמרו: עבה כדינר היה שנאמר וימש חושך- שהיה בו ממש (שמו”ר יד, א). ופרש”י כפול ומכופל ובחיד”א הקדוש כתב “וימש” גי’ “עבה כדינר”, מה שייך בחושך לשון ממשות ועבה כדינר?

ומתרץ התורה תמימה דבר פלא:

“לולא מסתפינא להמציא דבר חדש מאוד הייתי אומר דעניין החושך היה לא באוויר רק בעיני האנשים, והיינו שהיה מתוח תבלול על אישון העין, ואמרו חכמים שאותו התבלול היה נמוש ביד וגם היה כעובי דינר, וניחא הכל”. (ביאורים שמות י, כא)

אור האמונה והשמחה וחושך תאוות הממון והעצבות

ועל דרך זה אפשר לומר על פי דבריו של רבי נחמן מברסלב (בתורה כג): “כי יש פנים דקדושה, שהם אנפין נהורין (פנים מאירים), בחינת חיים, כמ”ש: “באור פני מלך חיים” (משלי טז). בחינת שמחה, כמ”ש: “שבע שמחות את פניך” (תהלים טז), וכתיב: “ותחי רוח יעקב” (בראשית מה), זה בחינת שמחה. ויש פנים דסטרא אחרא, שהם אנפין חשוכין (פנים חשוכות), מרה שחורה, עבודה זרה, כמ”ש: “לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני” (שמות כ).

ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון כמ”ש: “בעיצבון תאכלנה” (בראשית ג), ועצבות הוא מרה שחורה. אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלוקים אחרים, חושך, בחינת מיתה, כמ”ש: “במחשכים הושיבני” (איכה ג) וכו’…אבל אלו בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, הם דבקים באור הפנים דקדושה…וכשחביב כל כך המצווה על האדם, עד שאין מרגיש בהפסד ממון, זאת הבחינה נקרא אמונה. כי עיקר אמונה הוא בממון, כשמשבר תאוות ממון כנ”ל, ששם פנים דקדושה….”

אור הגנוז מאיר למאמינים בו יתברך

אור הגנוז שהאיר לבני ישראל הוא אור האמונה בה’ יתברך שזרח והאיר והתגלה במכות מצרים. בכל מכה התגלה עוד מעט מאור השגחתו יתברך, שהוא מושל ומנהיג את כל העולמות, ובעיקר התגלה שהוא יתברך בוחר בישראל וחפץ בטובתם וחירותם.מי שהתבונן וחיפש את ההשגחה ראה בכל מכה התגלות גדולה יותר של השגחתו ורצונו יתברך. מי שביקש את אור ההשגחה זכה לבטל את שיעבוד פרעה לחומר המגושם, לקושיות הקש השכלתניות איך ומה יהיה, וללבנים שאיתם האדם בונה דמיונות של שווא ופחדים של תוהו. אף אחד לא יכול לעקור ברגע אחד את כל החומריות והדמיונות והפחדים. על האדם מוטלת עבודה להרחיב את הכלים הטמונים בלבו ולהכין בכל יום כלים חדשים לקבל את התגלות אור האמונה בה’ יתברך ובמשה עבדו, וכמו שאומר רבנו שהדבקים בצדיקים זוכים לקבל את אור האמונה וההשגחה לראות שה’ יתברך מנהיג את כל העולמות לטובת ישראל וגאולתם, וזוכים ל”פנים דקדושה, שהם אנפין נהורין, בחינת חיים, כמו שכתוב (משלי ט”ז): “באור פני מלך חיים”. בחינת שמחה, כמו שכתוב: “שובע שמחות את פניך”.

הרשעים בוראים חושך שמכחיש את המציאות

לעומת זאת הרשעים ממאנים לראות את אור ההשגחה והרצון האלוקי. אדרבה, יש מהם “שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם, ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול, ומחמת זה אין להם תענוג מהעבירות והתאוות שלהם, על כן הם מתאווים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום, באופן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת, אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאוד מאוד כמה וכמה שנים רחמנא לצלן” (מוהר”ן ערה)

בכל אירוע הם רואים רק את הטבע ויד המקרה ומקשים את ליבם ברעה. גם כאשר זורחת בלבם הארת הרצון הם הופכים אותה לתאוות ממון. כל ניצוץ אור שמתנוצץ ביקר הופך ל”זה-הב” – אני מאמין רק בדבר ה”זה” שאני רואה, ו”הב” לי עוד ועוד מעולם הזה.

כל הארה בלב מנוצלת להעמיק ולהתעדן יותר ויותר בתענוגי האני ואפסי, וכוחי ועוצם ידי. להפוך הכול לידוע, למובן, לישות קיימת ויציבה ומקובעת ולהגדיל את הרווח האישי. כל פיסת שכל מנוצלת לעריכת תירוצים מדוע אין שום צורך להקשיב לקול העולה ממעמקי הלב, להמצאת תחבולות איך להשתיק ולקבור אותו תחת הגשמיות ופיזור הדעת או התמקדות בדברים המנגדים לו, ודבקות בהונאה העצמית שאותו האור שהאיר כל כך חזק הוא בכלל דמיון ובדיה.

ככל שהאור מתגלה וזורח ביתר שאת, הרשעים נדרשים להקצין את המאבק ולהקים חומות עבות יותר שימנעו ממנו להאיר את ליבם. הם צריכים להמציא מבנים מורכבים ומתוחכמים יותר כדי להסביר מדוע מכת דם פוגעת דווקא במצרים ואיך ייתכן שבאותה הכוס ממש יהודי שותה מים חיים של אמונה, ואילו המצרי שותה דם של תאוות ממון. צפרדעים זה מעדן, כינים יש לכולם, ערוב זה אקשן לציד ועורות למלבוש, דבר ושחין זאת בעיה של הגיינה וחיסונים, ברד וארבה קשורים בהתחממות הגלובלית, חושך הוא משאת נפשם, וכאשר מתגלה אורו יתברך ביתר שאת והקב”ה יורד לארץ מצרים מת כל בכור שאין לו חיים ממנו יתברך, וכמו שכותב האמרי פנחס:

“אברהם אבינו היה עושה פסח והביא אור גדול לעולם ומאותו אור נשרפה סדום. כי לא יכלו לסבול האור, ולכך כתוב בפיוט “לוהטו סדומים באש פסח” ולא כתיב בפסח כמו בשאר החרוזים, אלא שנשרפו באש של פסח. ובסנחריב כתוב גם כן “ביקד יקוד פסח” – כי חזקיה עשה גם כן פסח והביא אור גדול. (שבת ומועדים רס)

מוליכים אדם בדרך שהוא רוצה בה, והרשעים מצליחים לברוא בלבבם חושך שיש בו ממש עד שהם מכחישים את המציאות ועוקרים את חייהם מהעולם הזה ומהעולם הבא.

מטבע קטן וחושך גדול

בתורה קלג מקשה רבנו כיצד יתכן שהעולם הזה, הקטנטן והחשוך מסתיר מאיתנו את האור הגדול של התורה:

“…והוא עניין שאמרו בגמרא  על פסוק: “מגלה עפה כד עיפת לה וכו'” (ערובין כא) – נמצא כל העולם כולו כזרת אחת משלשת אלפים ומאתים מתורה. נמצא שהתורה גדולה ורחבה מאד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העיניים, ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן, נגד התורה שהיא גדולה מאד ורחבה מני ים (איוב יא). ולכאורה קשה, איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצוץ בפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו, כי כל העולם הזה כולו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים.

אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה. אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראית העיניים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים.

כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה. והעולם הזה הקטן והמועט, מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו כנ”ל. והוא ממש משל השמש, שהארץ מפסקת מלראות אור גדול של השמש, אף שהשמש גדול כמה פעמים כמו הארץ, והוא כמשל הנ”ל כמובא“.

והוא כעין דבריו של התורה תמימה, שהחושך הגדול שמחשיך את הארץ הוא רק תבלול ובלבול על העין, ורבנו אומר שכל שעלינו לעשות הוא לסלק את מטבע הטבע, ואפילו אין צריך לסלק אותו אלא מספיק רק להטות את העיניים להסתכל למעלה ממנו:
“וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו יכול לראות אור התורה והצדיקים …הגדול ממנו אלפים פעמים. אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמפלג של התורה והצדיקים. כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו כנ”ל”.

בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו!

כל שנדרש מאיתנו הוא רק להטות עיניו לא להסתכל על העולם – ומיד אור העולם הבא מתגלה ובא וזורח ומאיר את הלב!!!

אלא שרבנו ממשיך ואומר:

“…רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה הנ”ל ממש, העומדת בפני העיניים ומפסקת מלראות הר גדול וכו’ כנ”ל”.

העולם הזה עומד. הוא לא הולך לשום מקום ולא מניח לאדם להטות עיניו להסתכל למעלה. זה פשוט וקל אבל אנחנו כלואים בחושך של מטבע קטן שלא מניח לנו להביט אליו יתברך. אנחנו עובדים עבודת קשות, מתחבטים ומחפשים ומבקשים ומתענים ואילו רבנו מבטיח ואומר:

“אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותכף יראה ההר הגדול ממנו. כמו כן ממש לעניין העולם והתורה, שבהעברה בעלמא, יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים, שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאד. והבן מאד.‏

וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב, שאמר אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים, ומעכבת מלראות אורות גדולים”.

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתוב/כתבי תגובה