רגל בבוץ ורגל בחוץ וסוף טוב

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

בשנים האחרונות עברתי לחיות בנעשה ונשמע. בפעולה. לשמחתי נטשתי כמעט לחלוטין את עולם התלונות וחיבוטי הנפש למיניהם.

את ספרי המוסר אני קורא כסדרם, אבל בעיקר כספרי פעולה ועצה. המרכיב של התוכחה משמש בעיקר כמנוע להתעוררות, מכשיר לכלות את המיותר, ואפילו הוידוי והחרטה הם איזמלי ניתוחים לרפואה ושמחה.

מי שעדיין מונח בהתחבטויות הטוב והרע ומתמכר להתחבטויות הנפש מאוד נבהל וטוען שגישה כזאת היא תוכחה קשה ומידת הדין, ומבקש להחזיר אותי לתפיסה השלטת בכל העולם בין גויים ובין חילוניים ועד לעומק העולם החרדי ובעלי התשובה – יקום חמוד ומסכן שבו כולנו תינוקות חסרי ישע שנשבו או שמנסים לשוב, אבל צריכים רק חום ואהבה וחיבוק ומילים טובות והתחזקות. יראת שמיים? הס מלהזכיר כי אין כלים לשמחת הפחד.

בדרך כלל התוצאה היא שרוב הזמן מוקדש לתלונות על העולם שלא מתחשב בי ולא מתאים לי. החרדים על החילונים, בעל התשובה על החרדים, הדור השני של בעלי תשובה על הוריהם, וכולם על הילד שלא הגשים צפיות, והבוס שדורש תוצאות, והאשה שיש לה חולשות והאיש שמלא בשגעונות וכו’ וכו’.

חסרה ההבנה שאם אתה מבקש את ידיד הנפש, אתה לא יכול להישאר תינוק. בשביל להגיע לפרשת וזאת הברכה צריך לעבור בפרשיות כי תצא למלחמה, בתוכחה של פרשת כי תבוא אל הארץ, ובפרשיות “אתם ניצבים”, ו”וילך” – צא למלחמה, תקבל את התוכחה בשמחה, תקום על רגליך ותתחיל ללכת.

באורח לא פרדוכסלי קשה לי לשמוע שירי חיבוט הנפש, בהם כל המרבה להתחבט הרי זה משובח, וטוב לי לשמוע אפילו שירי אהבה פשוטים שבהם קל לי לראות כיסופים ובקשת ידידות ה’ יתברך.
שירי החיבוט הנפש עוטפים אותי בעצבות קשה, ואפילו לא בדיוק עצבות רק מין בלבול נצחי ושקיעה במקום שאין בו תכלית.

תפעל, תלך. רבנו אמר נכספתי להמשיך את העולם לעשייה – רגל בבוץ ורגל בחוץ, לא לעמוד ולא לשקוע, להמשיך ללכת והעיקר שהרגל האחרונה תהיה בחוץ.
זה לא שהפכתי לאדיש – עם השנים המודעות שלי לכלא העבדות הכל בכל התעצמה והתגברה באורח מאוד קשה ועמוק, אבל פחות ופחות רואה בזה כלא וסיבה להתלונן ויותר כאתגר ומבחן ואמצעי לגלות את כוחות הנפש ולהוציא אותם לפעולה.

כל החקירות והחיבוטים ופלפולי הספקות הם חלק מחושך יון ודורסנות רומי. העולם לא יודעים עד כמה גלות יון פשטה ידה והחריבה את גן געגועי הלב בבנייני הגיון והגיגי היגון. מתגוננים מהלא ידוע בגינוני הגיונים. 2000 שנות בנייני הגיגים דקים, יפיפיים ועדינים מתובלים ומקושטים בסיפורי אהבה ורומנים לוהטים. מבוכים על מבוכים של אובדן נתיבי הלב וריקון כל תוכן בפילושים – חורים מפולשים, תרופות הוקוס פוקוס וקיצורי דרך זריזים לקפוץ ממצרים החומרית לעולם ההשגחה של ארץ ישראל.

הר”ר משה שפירא זצוק”ל אמר מספר שיעורים על כך שתרבות יון סתמה את הנבואה, ובעזרת ה’ בימות משיח יקויים בנו:
“והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר
ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו
(יואל ג,א).
ופרש”י: “על כל בשר” – על מי שנעשה לבו רך כבשר דוגמת ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו).

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

16 מחשבות על “רגל בבוץ ורגל בחוץ וסוף טוב

  1. קראתי את הדברים מתוך תחושה של אי נעימות. הכותב ״ יודע״ את דרכו וכאיש צבא הוא מפלש דרכו. משכנע אותנו שהוא אכן יודע את הדרך. רובנו כבר לא בצבא ואיננו מתנהלים על פי רצפטים.
    כן, אנו מתלבטים וחווים חיבוטי נפש.
    ההזדקקות לניסוחים תקיפים כאלו מבליטה אצלי את בדידותו של הכותב. ההיזדקקות לנימה תקיפה, כמו גם לניסוח הצובע בגוונים של שחור ולבן, תוך הדגשה של מה נכון ומה לחלוטין שגוי, כל אלו מעידים ביותר על לבדיות. עוד איש בודד, במדבר, במקום ציה ובלי מים.
    להרגשתי יותר מכל הפסדנו את החברות. עבור רבים מסע התשובה הפך למסע אישי ואינדבידואליסטי ובעיקר מסע של אנשים שהפכו בודדים.
    חסרה לנו חמלה וחסרים לנו רחמים!!!

  2. יהודה שאלה במקומה
    התשובה פשוטה – כמו כל ילד שגדל לתוך עולם ההיגיון המערבי-היווני גם אני ספגתי כמויות אדירות של נשמע ואחר כך נחליט אם כדאי לעשות וביחד עם זה את הררי חיבוטי הנפש הנלווים דרך החינוך, מדע ותחת כל מעשה אומנות מתיש כי כל המרבה להתחבט הרי זה משובח.
    זה מקיף ועמוק ושורשי וגדולי הוגי הדעות טורחים לכתוב ספרים ושירים ותובנות שתכליתם להקשות קושיות על גבי קושיות עד שמוסר והטבע הבסיסי והאנושי מתפרק ואתה באמת לא יודע איך קוראים לך (גם אצל בני אדם השם הוא הפעולה).
    וכאשר אין לך מושג איך קוראים לך ומה אתה צריך לעשות’ הימים עוברים בחיבוטי ערבה אין קץ שתמיד נשארים בהושענא רבא” ולעולם לא מגיעים לשמחת תורה, אתה הופך למשותק והלב מת ואיך אפשר לרצות לעשות משהו כשהכל פתוח ומה שכרגע טוב ברגע הבא הוא טיפשות ורשעות וכו’?
    וכאשר החיבוטים האלו מתוחזקים בשפע של כימקלים שמעניקים לך זוויות ראיה לא אנושיות – ובכן, היו פעמים שלא מצאתי שום סיבה טובה לעשות עוד תנועה ונשארתי כך עד שההכרח הסיע אותי וכוח האינרציה המשיך.

    על השינוי אחראי ר’ נתן זצוק”ל שאומר בהקדמת ליקוטי מוהר”ן ובעשרות מקומות בליקוטי הלכות ש”לא המדרש העיקר אלא המעשה”, ובכל מקום הוא מחדש על כך דברים נפלאים:

    וְעַיֵּן בְּכִתְבֵי הָאֲרִ”י זַ”ל מְבֹאָר בְּעִנְיַן דַּרְכֵי סוֹדוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁפִּי שְׁנַיִם שֶׁנּוֹטֵל הַבְּכוֹר הוּא בִּבְחִינַת אֵין הָאִשָּׁה כּוֹרֶתֶת בְּרִית וְכוּ’ עַיֵּן שָׁם.
    וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מְבֹאָרִים עַתָּה עַל פִּי דַּרְכֵּנוּ בַּדֶּרֶךְ הַפָּשׁוּט לְעֻבְדָּא וּלְמַעֲשֶֹה לְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה תָּמִיד וְכַנַּ”ל. וּבֶאֱמֶת הַכֹּל אֶחָד,
    כִּי גַּם פְּנִימִיּוּת כַּוָּנַת הָאֲרִ”י זַ”ל הוּא לְהָבִיא לִידֵי מַעֲשֶֹה
    (וּבְעִנְיָן זֶה יֵשׁ הַרְבֵּה לְדַבֵּר עַד שֶׁיִּהְיֶה נִתְפַּס מִזֶּה אֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת בְּלֵב כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ). (הלכות נחלות הלכה ד)

    ריבונו של עולם!
    מה יש כל כך הרבה לדבר על זה עד “שֶׁיִּהְיֶה נִתְפַּס מִזֶּה אֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת בְּלֵב כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ” – כזה סוד עצום? הלא הדברים נראים פשוטים בתכלית – לא המדרש העיקר אלא המעשה ומה זאת האזהרה הזאת?

    ובהלכות פסח הלכה ז.
    “…וְעִקַּר הַגַּדְלוּת הַמֹּחִין הוּא מַה שֶּׁזּוֹכֶה לֵידַע אֲמִתַּת הַדִּין עַל מְכוֹנוֹ, אֲבָל גַּם בְּמֹחִין גַּדְלוּת יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת,
    כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁיּוֹדְעִים אֲמִתַּת הַדִּין וְהַמִּצְוָה, עֲדַיִן צְרִיכִין לְהַשִּיג וְלֵידַע אֵיךְ לִזְכּוֹת לַעֲבֹד אֶת ה’ בֶּאֱמֶת לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ,
    כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶה,
    וְעַל זֶה צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ כָּל יָמָיו עַד שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲבוֹדַת ה’ בֶּאֱמֶת.
    וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא עֶצֶם הָאֱמֶת, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַתַּכְלִית,
    כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, “אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְכוּ’ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי וְכוּ'”.

    בעוד למעלה מ-30 מקומות ובכל מקום באופן שמאיר את העניין מאוד זווית ועוד חידוש. והיה לי קשה מדוע ר’ נתן חוזר על כך כל כך הרבה פעמים ומחדש בזה חידושים ומאריך לבאר עניין זה והתחלתי להתבונן בכל מקום ובפרט בספרי רבנו איך אפשר לומר על תורות כאלו “לא המדרש העיקר אלא המעשה” בשעה שבכלל אין לי שום רמז כיצד לחבר אותם למעשים, ובמקומות רבים לא ראיתי כיצד ניתן ליישם את ההבנה הידועה של מאמר זה לראות איזה עצות למעשה אפשר להוציא ממאמר רבנו ומדברי האר”י וכו’ כי לא מצאתי שום עצה למעשה.
    אומנם התחלתי לשים לב לשימוש של השורש “עשה” בספרים ולכל המקומות שבהם רבנו מדבר על נעשה ונשמע ונכספתי להמשיך את העולם לעשיה כגון:

    “ויעש אלהים את הרקיע” (בראשית א, ז) – ופרש”י “תקנו על עמדו והיא עשייתו כמו “ועשתה את צפרניה”. ורבנו אומר עשיה היא תיקון.

    “ואמר. נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשיה שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר. שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעברות חס ושלום רחמנא לצלן רחמנא לישזבן, אף על פי כן הכוח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמד בכל יום ויום כך וכך יהיה איך שיהיה בוודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה כי כוח התורה גדול מאד.
    וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות דהיינו להרבות בלמוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפלה ותחנונים תמיד והכל בפשיטות בלי שום חכמות. והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד והרבה מאד לדבר עמנו מזה מעניין שמחה כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הרבה לדבר עמנו בעל פה והזהיר מאד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד”. ‏(שיחות הר”ן כ)

    “חָכְמוֹת אֵינָם כְּלוּם, וְהָעִקָּר רַק הַלֵּב וְהָעֲשִֹיָּה שַׁל הָאֵיבָרִים, שֶׁלִּבּוֹ יִשְׁתּוֹקֵק וְיִכְסֹף תָּמִיד לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִהְיֶה מִתְגַּעְגֵּעַ תָּמִיד מָתַי יָבוֹא לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי. וְהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד וְיִתְפַּלֵּל עַל זֶה תָּמִיד בִּפְרָט בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁרְגִילִין לְדַבֵּר בּוֹ כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, וְיַתְמִיד הַרְבֵּה יָמִים וְשָׁנִים בְּהַגַעְגּוּעִים וְהַכִּסּוּפִין וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁיְּקָרְבוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲבוֹדָתוֹ. וְיַעֲשֶֹה עֲשִֹיּוֹת וְעֻבְדּוֹת כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְקָרֵב בְּוַדַּאי לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ”.‏ (חיי מוהר”ן – אות תקנה)

    ובכל שיחה כזאת יש הרבה מה לבאר ובפרט על הקשר בין העשייה לשמחה והספר נקרא סיפורי מעשיות וחלק מהמעשיות נפתחות במילה מעשה:
    א: “בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא: ‏
    מעשה במלך אחד…”
    ב: “מעשה בקיסר אחד…”
    ג: מעשה בחכם אחד…”
    ד: “מעשה נסים:‏
    פעם אחת היה מלך וגזר…” – והא ראיה שלא חייבים לפתוח במעשה ופעם אחת גם טוב אבל המעשה נכנס לכותרת מעשה ניסים.
    ה. “מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים…”
    ו. “מעשה במלך אחד והיה לו חכם. …”
    ז. “ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי:‏
    ‏מעשה במלך אחד, …”
    ח. “מעשה ברב אחד, שלא היה לו בנים. …”
    ט. “מעשה שני בעלי בתים היו בעיר אחת, …”
    י. “מעשה, פעם אחת היה בערגיר. …”
    יא. “מעשה במלך אחד, שהייתה שפחה אחת בביתו, …”
    יב. מעשה פעם אחד היה בעל תפלה, …”
    יג. “אספר לכם איך היו שמחים:‏
    ‏מעשה פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד…”

    הפתעה נוספת הגיעה בקריאת המגילה בפורים. סיפור המגילה משופע בשורש “עשה” באופן חריג לחלוטין ובמקומות רבים הוא נראה מיותר או לא כל כך מתאים וניתן להחלפה בפעלים אחרים ולא הבאתי את כולם:

    בפרקים הראשונים:
    בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו
    ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם
    גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים
    כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש
    ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו
    וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן
    כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה
    וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן
    לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה
    ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו
    ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם
    ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה
    ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך
    ומרדכי ידע את כל אשר נעשה
    ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר

    וצרור עשיות בפרק ה:
    (ד) ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו.
    (ה) ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר.
    (ו) ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש.
    (ז) ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי.
    (ח) אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך.

    (יב) ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך.
    (יג) וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך.
    (יד) ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו ובא עם המלך אל המשתה שמח וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ.

    וצרור עשיות בפרק ו
    ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר.
    ויאמר המלך מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו (והנה דבר פלא כיצד נשתנה יעשו עץ ויעש העץ מהפרק הקודם לעץ אשר הכין)
    ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ויאמר המן בלבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני.
    ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו.
    יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו.
    ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.
    ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת.
    ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.
    וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש.
    ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו.
    עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהלו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר.

    פרק ז:
    (ט) ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה ויאמר המלך תלהו עליו.
    (י) ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה. (שוב עשה מתחלף להכין)

    בפרק ח אין אפילו עשה אחד

    פרק ט:
    יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איובי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם.
    (ג) וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם.
    (ד) כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול.
    (ה) ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם.

    ספר אסתר פרק ט
    (יב) ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש.
    (יג) ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ.
    (יד) ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו.
    (טו) ויקהלו היהודיים \{היהודים\} אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם.
    (טז) ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם.
    (יז) ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה.
    (יח) והיהודיים \{והיהודים\} אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה.
    (יט) על כן היהודים הפרוזים \{הפרזים\} הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו.

    (כא) לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה:
    (כב) כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
    (כג) וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם.
    (כד) כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם.
    (כה) ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ.
    (כו) על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם.
    (כז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה.
    (כח) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

    והנה בסוף הפרק עשיה הופכת לקיום:L
    (כט) ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים הזאת השנית.
    (ל) וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי שלום ואמת.
    (לא) לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצמות וזעקתם.
    (לב) ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר.

    ובפרק י:
    (ב) וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.

    ולאט לאט נכנס בליבי הלכה למעשה מאמר חז”ל שאחד ההבדלים הגדולים ביותר בין יהודי לגוי הוא העובדה שאנחנו זכינו לסוד של “נעשה ונשמע”, ואילו הגויים מחריבים את הלב בלחץ חברתי ותרבותי בלתי פוסק לשקוע בהגיגי הגיונות ויגונות של נשמע ואם זה יתאים אולי נעשה.

    וצריך הרבה עבודה ורחמים לזכות בכל נקודה פשוטה ומובנת מאיליו לזכות לעשיה וכגון סיפורו של ר’ שמעון בר יוחאי שלפי ששה מקומות במדרשים מסופר שאחרי 13 שנה במערה הוא ראה ציד וציפור ורק כאשר שמע ניצוד הציד הצליח ללכוד את ציפור והמדרש מספר שר’ שמעון הבין שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה מבלי שמכריזים על כך מלמעלה והוא דבר פלא והלא כל ילד בעם ישראל אומר זאת בפה מלא ור’ שמעון רק אחרי שכבר למד שנים רבות לפני ר’ עקיבא והיה ממש חד בדרא וישב 13 שנה במערה, רק אז זכה להשגה זו? אלא שיש הפרש כמו שמיים וארץ ויותר ועבודה של שנים רבות בין לדעת את המדרש לבין לעשות את הדברים – לחיות את התורה והכל תלוי ברצון וכמו שרבנו אומר בשיחה דלעיל: “חָכְמוֹת אֵינָם כְּלוּם, וְהָעִקָּר רַק הַלֵּב וְהָעֲשִֹיָּה שַׁל הָאֵיבָרִים, שֶׁלִּבּוֹ יִשְׁתּוֹקֵק וְיִכְסֹף תָּמִיד לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִהְיֶה מִתְגַּעְגֵּעַ תָּמִיד מָתַי יָבוֹא לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ כָּרָאוּי”.

    ובכן, ביליתי שנים רבות בחיבוטי הנפש חסרי תועלת ולא משמחים, בעמידה על המקום והסתבכות בגן המבוכה רק בגלל שלא נתתי דעתי ולבי לרצון – כן רוצה לא רוצה, היום רוצה להתפלל מחר רוצה ללכת לים וכו’ וכו’ וכאשר לא טורחים לחזק ולתקן את הרצון בדרך שמציע רבנו שלבו ישתוקק ויכסוף תמיד, ויהיה מתגעגע תמיד – אין כמעט תועלת בחיבוטי הנפש ואין בהם תועלת לחזק את הרצון מה שאין כן העשייה של האיברים והדיבור בפה מלא שגם הוא נחשב לעשייה מחזקים את הרצון, מסלקים את חיבוטי הנפש ומביאים שמחה.

    וכמובן שקצרתי הרבה וכמו שרבי נתן אומר: “עד שֶׁיִּהְיֶה נִתְפַּס מִזֶּה אֵיזֶה הִתְנוֹצְצוּת בְּלֵב כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ”.

  3. אורן?
    בטוח שהתגובה שלך שייכת לפוסט הנ”ל?
    ובכן
    “הכותב ״יודע״ את דרכו” – לא ראיתי רמז לכך בדבריי.
    “וכאיש צבא הוא מפלש דרכו” – אכן כך דרכה של תורה: מלחמתה של תורה, וביקש יעקב לישב בשלווה, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה וכו’.
    ובפרט דרכו של רבנו כמו למשל האמור במעשה משבע הבעטלירס:
    “ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחכמות. עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים. עד שהקטן שבאותה המדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם”.
    נוהגים לדבר על החידוש של רבנו, על התורות והשיחות וכו’ ומשום מה אף אחד לא מדבר על כך שרבנו וכמותו ר’ נתן ושאר אנשי רבנו היו אנשי מלחמה מהמעלה הראשונה שהניחו לעצמם הפוגות רק כדי לאגור כוחות לקרב הבא ויש הרבה מה לדבר מזה.

    “משכנע אותנו שהוא אכן יודע את הדרך. רובנו כבר לא בצבא ואיננו מתנהלים על פי רצפטים” – רגל בבוץ ורגל בחוץ והעיקר שהרגל האחרונה תהיה בחוץ לא בדיתי מליבי ואין בזה שום הכרזה על ידיעת הדרך. אדרבה. זאת הכרזה שעד הרגע האחרון לא ידוע מה יהיה ורק צריך להמשיך להרים את הרגליים ולזוז.
    כאמור מעולם לא עברתי את שלב הרופא בבקו”ם אבל אכן אחת הבעיות הקשות של העולם בכלל ושל ציבור היראים בפרט הוא שכולם רוצים שלום ושלווה ונחת ושוכחים שהשלום בעולם הזה הוא מאבק בלתי פוסק ללכת על הגשר הצר מאוד ולא לפחד.

    “כן, אנו מתלבטים וחווים חיבוטי נפש” – בזבוז כוחות לחינם. רצה לא רצה כן רצה לא רצה וכו’ וכו’.

    “ההזדקקות לניסוחים תקיפים כאלו מבליטה אצלי את בדידותו של הכותב. ההיזדקקות לנימה תקיפה, כמו גם לניסוח הצובע בגוונים של שחור ולבן, תוך הדגשה של מה נכון ומה לחלוטין שגוי, כל אלו מעידים ביותר על לבדיות” – לא תקיפות ולא שחור ולבן – המחוייב. עוד מילה שנעלמה לה מתחת להררי הגיונות וחיבוטי נפש. המחוייב במציאות. בתורה נב רבנו אומר שקולו עולה ומתקשרים בו בהתבודדות.

    “עוד איש בודד, במדבר, במקום ציה ובלי מים.” – עיין בספר המספיק לר’ אברהם בן הרמב”ם בפרק “ההתבודדות”:
    “…וְאַחַת הַבְּרָכוֹת שֶׁגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים מְבָרְכִים אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה הִיא:
    “יָשִׂים ה’ אֶת חֶלְקְך עִם מִי שֶׁמִּתְעַנֵּג עַל הַבְּדִידוּת
    וְנַפְשׁוֹ גַּלְמוּדָה עָלָיו בְּרָב עַם”.
    לא יודע איזה מים אתה שותה ומאיזה באר אתה שואב אבל האבן גדולה על פי הבאר וטוב יעקב אחד לבד שמזיז אותה עם הזרת כמו פקק מעל גבי בקבוק מאשר כל רועי חרן.

    “להרגשתי יותר מכל הפסדנו את החברות. עבור רבים מסע התשובה הפך למסע אישי ואינדבידואליסטי ובעיקר מסע של אנשים שהפכו בודדים” – להתבודדות אין קשר לבודד. אכן האדם הופך לבודד וחסר חברים כאשר אין לו את ההתבודדות.
    רבנו אמר: “תחזיקו עצמכם ביחד” – כולם קופצים לביחד ואהבת חברים ומתעלמים מכך שרבנו הוסיף מילה אחת: עצמכם. אם יש לך חיבור עם עצמך אתה מסוגל להחזיק עם החברים ביחד. בלי עצמך? הביחד הוא משתה עלוב ורבנו כבר אמר לאנשיו: נמאסו עליי המסיבות שלכם. גדולי החסידות בדורות שאחרי הבעל שם טוב בקשו להחזיר את החסידים לדרך הישנה של תורה ותפילה בטענה שכל תיקוני הבעל שם טוב לשבת ביחד, לשתות משקה ולשוחח שיחת חברים התבלו ומכל העסק נשאר בעיקר השתייה וסיפורי בדים בין הכוס הרביעי לחמישי.
    “חסרה לנו חמלה וחסרים לנו רחמים!!!” – בדומה לעולם החרדי, שכשמו כן הוא – חרד שמה כל אחד שעוזב יפורר את גבולות העולם, גם אלו הם סיסמאות שנועדו לשמור על העדר ולשכנע כל אחד להמשיך להידפק ולהרגיש דפוק עם כולם ביחד בסבבה. מי שאומר: סליחה, אבל אני לא חתמתי על ההסכם הזה להרגיש דפוק ואני לא מוכן להיות חלק מהסכם שלא חתמתי עליו, מיד מכריזים עליו שהוא שחצן ומתנשא, חייב ללכת הפוך מכולם, וכופר בעיקר. כולם רוצים ורצים לשחוט את הפרות הקדושות אבל רק אל תיגע לי בפרה הקדושה שלי כי היא באמת קדושה.
    ובכן אני לא חתמתי על ההסכם להרגיש דפוק, ומסכן, ועלוב ובודד ונודד בארץ ציה ובלי מים. ברוך ה’ יש לי חברים טובים, גיבורי חיל ששים ושמחים לעשות רצון קונם ולא איכפת לי שכולם נושעים הפוך. אני אפילו לא מנסה לשכנע אותם לעשות פרסה. הילדים שלי צוחקים עליי שאני כמו אותו נהג באוטוסטרדה שאשתו התקשרה אליו והזהירה אותו שהודיעו בחדשות שיש משוגע אחד שנוסע בכיוון ההפוך והוא שואל אותה בפליאה: משוגע אחד? כולם השתגעו!!.
    ואני עונה להם שאכן בדיוק כך. מאידך כמו שאמר צ’רציל לא צריך לפחד לשחות נגד הזרם וגם לא צריך לפחד לשחות עם הזרם.
    לבקש את המחוייב.

  4. מעניין מאד
    שלמה המלך בקהלת פורש על פני 12 פרקים מבכת לבטים, התחבטויות וחוסר בהירות
    החכם באדם מתלבט ללא הרף
    אז האם הוא יונק מתרבות יוון? או שמא העולם אינו שחור לבן והתורה אינה שחור לבן ואינה מדע מדוייק (עיין רמב”ן בהקדמת הרי”ף)
    העסק מורכב וצבעוני ומצריך שיקול דעת תמידי, התחבטות ובירור אין סופיים כדי לנפות את הטוב מהרע בכל מצב ובכל זמן

  5. אכן.
    כמו הרבה דברים בעבודת ה’ יש חשיבות גדולה לעניין המינון וסדר הדברים. את קהלת קוראים פעם אחת בשנה בחול המועד סוכות בעיצומם של ימי השמחה שנותנים זווית שונה לדברים הנאמרים שם והרי גם מסקנת קהלת היא סוף דבר את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

    לעומת זאת את שיר השירים קוראים בליל הסדר ובחול המועד פסח ובכל ערב שבת ויש נוהגים לקרוא גם בשבועות וכמו שאומר רבנו:
    “וּצְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי עֵצוֹת. וְעַל־פִּי רֹב עַל־יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא דַּיְקָא כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד זֶה רַק לְיַחֵד לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה.
    כִּי מִלֵּב נִשְׁבָּר בְּקַל יְכוֹלִים לָבוֹא לְמָרָה שְׁחוֹרָה.
    יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יְכוֹלִים לִכָּשֵׁל עַל־יְדֵי שִׂמְחָה לָבוֹא לְאֵיזֶה הוֹלֵלוּת חַס וְשָׁלוֹם.
    עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד.
    רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר”.

  6. אכן רבינו מוהר”ן יעץ להקדיש *שעה שלמה* – כל יום – ללב נשבר. אולי זה מכונה גם “חיבוטי נפש”.

    אני משתדל לא לזלזל בחיבוטי הנפש שלי, וגם לא של אחרים.
    מעריך מאד מי שקיבל על עצמו להמנע מהשיתוק שהם גורמים לעתים, ורוצה להתרכז בעשיה של קדושה,
    אבל עדיין חושב שהם חלק טבעי ואנושי מהחיים.

    מכיון שמגילת קהלת היא לא רק מקראה לחג סוכות, אלא גם אחד משלושה ספרים שכתב החכם מכל אדם,
    חז”ל ראו לנכון שנלמד לעומק את דבריו. והם למדו שהלב לא רק נשבר.

    הם עיינו בפסוק “ודיברתי אני עם לבי”.
    ולדבריהם, הלב:
    נופל, צועק, מצטער, מתעצב, מתפחד, משתבר, מסרב, מתבדה, מתאוה, סוטה, זונה, נגנב,
    תועה, חרד, שונא, מקנא, נקרע, כאבן, מת, מתקשה, מרמה,
    וגם
    רואה, שומע, מדבר, שמח, מתנחם, מתחזק, משתדל, נעור, שב בתשובה, חם, מודה,
    מיטיב, מקבל מצוות, עושה סדרים.

    במדרש קהלת (פרשה א אות ט”ז) הם מונים ללב 58 (ח”ן) מצבים.

    (קהלת א טז) דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי

    1. הלב רואה, שנאמר: ולבי ראה הרבה.
    2. הלב שומע, שנאמר: (מלכים א ג) ונתת לעבדך לב שומע.
    3. הלב מדבר, שנאמר: דברתי אני עם לבי.
    4. הלב הולך, שנאמר: (מלכים ב ה) לא לבי הלך.
    5. הלב נופל, שנאמר: (שמואל א יז) אל יפול לב אדם עליו.
    6. הלב עומד, שנאמר: (יחזקאל כב) היעמד לבך.
    7. הלב שמח, שנאמר: (תהלים טז) לכן שמח לבי ויגל כבודי.
    8. הלב צועק, שנאמר: (איכה ב) צעק לבם אל ה’.
    9. הלב מתנחם, שנאמר: (ישעיה מ) דברו על לב ירושלים.
    10. הלב מצטער, שנאמר: (דברים טו) ולא ירע לבבך.
    11. הלב מתחזק, שנאמר: (שמות יט) ויחזק ה’ את לב פרעה .
    12. הלב מתרכך, שנאמר: (דברים כ) אל ירך לבבכם.
    13. הלב מתעצב, שנאמר: (בראשית ו) ויתעצב אל לבו.
    14. הלב מתפחד, שנאמר: (דברים כח) מפחד לבבך.
    15. הלב משתבר, שנאמר: (תהלים נא) לב נשבר ונדכה.
    16. הלב מתגאה, שנאמר: (דברים ח) ורם לבבך.
    17. הלב מסרב, שנאמר: (ירמיה ח) ולעם הזה היה לב סורר ומורה.
    18. הלב מתבדה, שנאמר: (מלכים א יב) בחדש אשר בדא מלבו.
    19. הלב מהרהר, שנאמר: (דברים כט) כי בשרירות לבי אלך.
    20. הלב מרחש, שנאמר: (תהלים מה) רחש לבי דבר טוב.
    21. הלב מחשב, שנאמר: (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש.
    22. הלב מתאוה, שנאמר: (תהלים כא) תאות לבו נתתה לו.
    23. הלב סוטה, שנאמר: (משלי ז) אל ישט אל דרכיה לבך.
    24. הלב זונה, שנאמר: (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו’.
    25. הלב נסעד, שנאמר: (בראשית יח) וסעדו לבכם.
    26. הלב נגנב, שנאמר: (שם לא) ויגנוב יעקב את לב לבן.
    27. הלב נכנע, שנאמר: (ויקרא כו) או אז יכנע לבבם.
    28. הלב משתדל, שנאמר: (בראשית לד) וידבר על לב הנערה.
    29. הלב תועה, שנאמר: (ישעיה כא) תעה לבבי.
    30. הלב חרד, שנאמר: (ש”א ד) כי היה לבו חרד.
    31. הלב נעור, שנאמר: (שיר ה) אני ישנה ולבי ער.
    32. הלב אוהב, שנאמר: (דברים ו) ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך.
    33. הלב שונא, שנאמר: (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך.
    34. הלב מקנא, שנאמר: (משלי כג) אל יקנא לבך וגו’.
    35. הלב נחקר, שנאמר: (ירמיה יז) אני ה’ חוקר לב וגו’.
    36. הלב נקרע, שנאמר: (יואל ב) וקרעו לבבכם ואל בגדיהם.
    37. הלב הוגה, שנאמר: (תהלים מט) והגות לבי תבונות.
    38. הלב הוא כאש, שנאמר: (ירמיה כ) והיה בלבי כאש.
    39. הלב הוא כאבן, שנאמר: (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן.
    40. הלב שב בתשובה, שנאמר: (מלכים ב כג) אשר שב אל ה’ בכל לבבו.
    41. הלב חם, שנאמר: (דברים יט) כי יחם לבבו.
    42. הלב מת, שנאמר: (שמואל א כה) וימת לבו בקרבו.
    43. הלב נמס, שנאמר: (יהושע ז) וימס לבב העם.
    44. הלב מקבל דברים, שנאמר: (דברים ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך.
    45. הלב מקבל יראה, שנאמר: (ירמיה לב) ואת יראתי אתן בלבבם.
    46. הלב מודה, שנאמר: (תהלים קיא) אודה ה’ בכל לבב.
    47. הלב חומד, שנאמר: (משלי ו) אל תחמוד יפיה בלבבך.
    48. הלב מתקשה, שנאמר: (משלי כח) ומקשה לבו.
    49. הלב מטיב, שנאמר: (שופטים טז) ויהי כטוב לבם.
    50. הלב עושה מרמה, שנאמר: (משלי יב) מרמה בלב חורשי רע.
    51. הלב מתוכו מדבר, שנאמר: (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה.
    52. הלב אוהב שוחד, שנאמר: (ירמיה כב) כי אין עיניך ולבך וגו.
    53. הלב כותב דברים, שנאמר: (משלי ג) כתבם על לוח לבך.
    54. הלב חורש, שנאמר: (שם ו) תהפוכות בלבו חורש רע.
    55. הלב מקבל מצות, שנאמר: (שם י) חכם לב יקח מצות.
    56. הלב עושה זדון, שנאמר: (עובדיה א) זדון לבך השיאך.
    57. הלב עושה סדרים, שנאמר: (משלי טז) לאדם מערכי לב.
    58. הלב מתגדל, שנאמר: (דברי הימים ב כה) ונשאך לבך.

    והנה לנו מצבו הקיומי של האדם, על צדדיו הטובים והנעימים וגם הקשים והמסובכים, בחמישים ושמונה שורות.

  7. מנהג קריאת קהלת אינו מן העניין
    החכם באדם מתלבט ומתחבט בעיונים פילוסופיים עמוקים וכואב את עולם הספקות והטלטלה המחשבתית ומתקשה לגבש מסקנה ברורה.
    זהו מסר לדורות והגדרה של מהלך ספרי החכמה הקדושים לנו. לכן יש לבין שזה אינו מהלך יווני טמא אלא חלק מההארד-קור של כד’ כתבי הקודש שנמסרו לנו מרבונו של עולם וזו הדרכה למעשה כיצד לנהוד.
    זו המשמעות של ללמוד ע”מ לקיים

  8. עופר, תודה על המדרש החשוב..

    ובעניין חיבוטי הנפש..
    יש חיבוט בעניין בירור הדרך, שאדם בודק עצמו בהתאם לדרך חייו, ולזה אין עוררין שזה נחוץ ומקדם (אם נעשה נכון כמובן), והוא נכנס תחת קטגוריה של “חשבון נפש”. ויש עוד כמה חיבוטים נכונים של “מה עשיתי?” “ומה תוצאות מעשי?” שזו לקיחת אחריות על חיי – מה שמוביל לתשובה לחרטה לצעקה לה’ לבקשת עזרה ועוד.
    אבל יש חיבוטי נפש בהם אני מאשים אחרים, בהם אני מתרעם על הנהגת ה’ אותי.. איך אכלו לי איך שיטו בי איך רימו אותי.. ובזה יש טעות מצויה של השלכת אחריות על אחרים, ועל ה’..

    לפעמים תוכן המילים של החיבוט הראשון הנכון זהה לשני המוטעה והם אותם מילים ממש, אבל מה שחשוב באמת ומה שעושה את ההבדל – זה הניגון בהם הדברים נאמרים..
    יש ניגון של יללה ועצבות וכעס והקפדה – ה’ יצלינו ממנו ..

    וכן אפשר להבדיל בין השניים אם אראה מה הדבר מוליד בנפשי אם –
    חולשה עצבות כעס פירוד הרגשת גאווה שאני צודק ויודע את התיקון ומה הדבר הנכון,
    או להבדיל – שמחה התחזקות קבלה לעתיד תפילה הודאה ענווה ..

    גם סימן לטובה הוא אם אני מבין שהכל, אבל הכל, היה/הווה/יהיה בהשגחה פרטית לטובה מאת ה’ יתברך (טוב ה’ לכל)..
    בדיוק כמו זה שנולדתי חילוני..

  9. עופר לצערי אינני יודע כיצד לשייך את התגובה לנאמר בפוסט שמסתיים במילים:
    “והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר
    ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו
    (יואל ג,א). ופרש”י: “על כל בשר” – על מי שנעשה לבו רך כבשר דוגמת ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו).
    לב בשר רואה ושומע וכו’ וכו’ ומדבר דברי אלוקים חיים וכל הפוסט מוביל לנקודה הזאת להחיות את הלב ולזכות ללב בשר.

    הנקודה היא שאנחנו חיים במציאות של האבן גדולה על פי הבאר וכל חיבוטי הנפש אינם מגרדים אותה. הזוהר אומר שבני האדם הרגילים משולים לביצים והמפותחים יותר לאפרוחים שאין להם את כנפי היראה והאהבה לפרוש כנפיים ולעוף. בדרך כלל חיבוטי הנפש הם רק חלומות על מה שקורה בתוך הביצה החמימה וספקולציות מה יכול להיות בחוץ ומחשבות רבות בלב איש לא עוזרות במאומה לשבור את הקליפה ולהתחיל לגדל את המוח שישקה את הלב. דופקים את הראש עד זוב דם אבל בחינם. לא מגרדים את לב האבן.

    רבנו נתן עצות רבות איך להחיות את הלב המת, וכולן מועילות עם הסתייגות שצריך עצה לקיים את העצה כי גם את העצה בעצמה וגם את העצה לעצה קשה מאוד לקיים.
    ושורש הכל הוא הרצון שהוא למעלה מדעת דקדושה והוא תמיד חופשי ואין לסטרא אחרא אחיזה בו והוא שורש הנשמה וכו’ וכו’ ובדרך כלל חיבוטי הנפש, לא רק שאינם מסייעים לברר את הרצון ולחזק אותו אלא מבלבלים ומחלישים אותו.
    אבל העולם אומרים שהעיקר הוא הרצון והכוונה וההתבוננות והידיעה וההבנה ואילו רבנו מדגיש שהרצון עושה את הנפש, אך גמר העשייה הוא דייקא להוציא את הרצונות הטובים בפה ובמעשים טובים וצריך להתרגל לדבר בפה תמיד רק רצונות טובים:
    עִקַּר הִתְהַוּוּת הַנֶּפֶשׁ הוּא עַל-יְדֵי הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַכִּסּוּפִין וְהָרְצוֹנוֹת הַטּוֹבִים שֶׁל אִישׁ הַיִּשְרָאֵלִי אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ שֶׁהוּא נִכְסָף וּמִשְׁתּוֹקֵק וּמִתְגַּעְגֵּעַ לְהַגִּיעַ אֶל מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה,
    עַל-יְדֵי הַכִּסּוּפִין אֵלּוּ נַעֲשָה נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה
    אַךְ כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל, צָרִיךְ לְדַבֵּר בַּפֶּה הַכִּסּוּפִין וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלּוֹ, וְעַל-יְדֵי זֶה פּוֹעֵל שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשָה בַּקָּשָׁתוֹ וְיִזְכֶּה לְהַגִּיעַ לְמַה שֶּׁהוּא נִכְסָף.
    וְזֶהוּ מַעֲלַת הַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁצְּרִיכִין לָשִיחַ וּלְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּכָל יוֹם, וּלְדַבֵּר בְּפֶה מָלֵא הָרְצוֹנוֹת וְהַכִּסּוּפִין שֶׁלּוֹ הַטּוֹבִים, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁחָסֵר לוֹ בַּעֲבוֹדַת ה’ שֶׁהוּא רוֹצֶה וּמִשְׁתּוֹקֵק שֶׁיְּמַלֵּא לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
    וּמְבַקֵּשׁ וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיְרַחֵם עָלָיו לְמַלּאת רְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים שֶׁלּוֹ הַטּוֹבִים,
    וְעַל-יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהוֹצִיא מִכּחַ אֶל הַפּעַל, לִפְעל מַה שֶּׁצָּרִיךְ…
    וּכְלַל הַדָּבָר, שֶׁמְּאד יָקָר הַכִּסּוּפִין וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כִּי עַל יָדָם נִתְהַוָּה נֶפֶשׁ וְנִגְמַר עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ”ל, וְזאת הַנֶּפֶשׁ תּוּכַל לְהִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ רָשָׁע וּלְהַחֲזִירוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְכֵן לְהֵפֶךְ כַּמָּה רָעוֹת גּוֹרְמִים הַכִּסּוּפִין לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ טוֹב חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּתְהַוָּה עַל-יְדֵי כִּסּוּפִין רָעִים, מִתְגַּלְגֵּל לִפְעָמִים לְתוֹךְ הַצַּדִּיק וְתוּכַל לְהַחֲטִיאוֹ חַס-וְשָׁלוֹם (ליקוטי מוהר”ן לא)

    מי שגדל בלי גרסה דינקותא (וגם מי שגדל עם גרסה דינקותא מצבו לא טוב יותר ולפעמים אפילו סתום יותר) מלא וגדוש בעומק לא נתפס בבלבולים חסרי תכלית ומאוד קשה לו לדעת מהטוב הפשוט, ועוד יותר קשה לאסוף רצונות טובים, ועוד יש מניעה רבה וגדולה יותר להוציא אותם בפה וכאמור לכל אלו חיבוטי הנפש והחקירות אינם מסייעים מאומה.
    הלב מת בבלבולים – לא רואה ולא שומע, אין עם מי לדבר ואין ממי ליטול עצה.
    “…ועל ידי זה אין לו עצה שלמה לעולם, ותמיד אינו יכול לתת עצה לנפשו, והוא תמיד מסופק.
    כי כל עצותיו בבחינת עצות נבערות. עצת נשים. כי הטינופת של המותרות עולה אל הלב, בבחינת (יחזקאל י”ד): “העלו גלוליהם על לבם”.
    ונעשה לבו מטנף כמו בית הכסא (מוהר”ן סא). זה הדיבור שקרב אותי לרבנו. סוף סוף יש מי שיודע מה הבעיה שלי ואומר אותה במילים.
    מהיכן מת חסר לב לוקח רצון?
    מהיכן לוקחים כוח לחזק את הרצון?
    אילו מילים צריך לומר כדי לחזק את הרצון?

    רבנו אמר שריבוי אמירת תפילות ותחינות יועיל והגה”ק הר”ר שמואל הורביץ זצוק”ל אומר שבאומן הוא למד שהעיקר ללכת בדרכו העיקשת של ר’ עקיבא, בכוח הטיף טיף של המים לבקוע את לב האבן בפתח כחודו של מחט ומעט בהצמדה פועל טוב מה שאין כן כאשר הוא רק חוטף נקודות טובות ושופך אפילו מים רבים בבת אחת אינו מועיל לבקע את לב האבן. לדבר ולדבר ולדבר את שהאור יאיר.

    בעולם שממנו באתי הרבו בהגיגים שבונים ארמונות של שווא מחללים את הלב וממלאים אותו בשדים. בית רדוף שדים.
    על דרך המשל שמביא הזוהר רבנו מלמד אותנו לנקר ולשבור את קליפת ביצת ההגיגים עם דיבורים טובים של תורה ותפילה, והתבודדות, ושיחות חברים ותפילות ותחינות ושירים וכו’ וכו’ לבנות את הלב בבניינים מתוקנים ולחזק את הרצונות הטובים בבחינת עשה טוב להאיר את הלב לגרש את חושך יון.

    למעשה הדברים כבר מובאים בשיחתו המופלאה של הגה”ק הר”ר שלמה וולבה זצוק”ל במבוא לספר עלי שור:
    “ברחובות אתונה טייל אדם, עצר כל אזרח שפגש ושאלו כל אחד את אותה שאלה:
    כיצד להיות?
    שאלה זאת המשיך לשאול כל ימי חייו, את כל שבא אתו במגע. שואל זה היה סוקרטס, הגדול שבאומות העולם.
    אדם אחר, בתקופה אחרת, הלך בעוד היום גדול ואבוקה בידו. כאשר שאלוהו, למה הוא מחזיק אבוקה בצהריים, השיב: בן אדם אני מחפש!
    גם זה היה באתונה, והמחפש הזה היה אחד מגדולי הוגיה.
    זה היה באתונה. שם שאלו כיצד להיות, ושם חפשו בנרות “בן אדם”.

    בירושלים לא הוצרכו לשאול. שם ידעו כיצד לחיות, ושם חיו בכל התקופות ”בני אדם”.
    כיצד להיות?
    ”ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”.
    בורא החיים גם גילה לנו כיצד למלאות את החיים. דל הוא כלי חיינו כדי להכיל את כל התוכן העצום אשר הבורא נתן לנו בכדי למלאותו.
    אולם, כל פינה בכלי זה מלאה וגדושה במחשבה, דיבור ומעשה. אין רגע ריק בחיי התורה.
    ואין צורך לחפש אחרי התורה באבוקות.
    ממשה רבינו עד אהרון הנביאים, מעזרא הסופר ועד שמעון הצדיק, עד רבינו הקדוש ועד רבא ואביי, עד רבותינו הרמב”ם והרמב”ן ועד
    המחבר והגר”א, החפץ חיים והחזון איש תורת האדם גידלה את האדם השלם בכל דור ודור.
    והשמות שזכרנו הם שמות השלמים שהתפרסמו ע”י ספריהם ופעולותיהם, אבל אינם בודדים בדורותיהם.
    אתם ישנם רבבות, שלמים וגדולים, אשר רק לא נודעו בשמותיהם, או שרבים יודעים מהם אבל לא כל בית ישראל.

    ואנחנו, הדור האחרון הזה גם אנחנו יכולים לדעת ”כיצד לחיות”, וגם כל אחד ואחד מאתנו מסוגל להיות האדם השלם,
    כי ”כל אחד מבני העולם, אם רצה השלמות היה קרוב למשה רבינו עליו השלום” (הרמב”ם בתחלת ”פרקי הצלחה”).
    הלא תורה יש לנו, והיודע כיצד להיות, והוא חי כפי ידיעתו הרי יגיע לתכלית החיים!
    דברי תורה אינם דברי עיון מופשט. בתורת חיים זאת לעולם משולבים הלמוד והמעשה.
    תורה בלי מעשה אינה תורת חיים, ומצווה בלי תלמודי תורה אינה מלוא החיים.

    אומות העולם מנסים לפענח חידת העולם, ע”י סיכום כל גילויי כל המדעים על מהות העולם והחיים, ומזה יוצרים ”השקפת עולם”, אשר לפעמים היא גם מגיעה למסקנה מעשית, ולפעמים היא נשארה השקפה עיונית, שאין בה כל הוראה כיצד לחיות את חיי יום־יום.
    יען אין כאן השקפת עולם, שהרי איננה השקפת־אדם אלא היא חכמת בניין העולם עצמו.
    התורה היא חכמת בניין העולם, על כן תלמידי חכמים הם הבנאים, שעוסקים בבניינו של עולם. איזה עולם?
    עולם האדם.
    ”אלו חוצצין בכלים הזפת והמרד וכו’ על הבגדים מצד אחד אינו חוצץ, סם‏ הרצן וכו’, ר’ יוסי אומר, של בנאים מצד אחד ושל בור משני צדדים”, שבת קיז, זו: ”מאי בנאין? אמר ר’ יוחנן, אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהן”. (מקוואות ה).

    שני שלבים מוכרח אדם לעבוד עד שהוא משיג את מטרתו, להגיע לידי מדרגות השלמות.
    לראשונה עליו להיכנס לתוך עולם התורה. זה מחייב לויתור על הרבה רצונות אישיים ודומה ממש להתגייסות לצבא: לוקחים מהחייל את הבגדים האזרחיים, הוא הופך למספר צבאי, אין לו רצון עצמי. כי פקודת מפקדיו כופה עליו סדרי חיים צבאי. אולם בשלב מאוחר יותר, כאשר הסתגל לחיים הצבאיים, הוא רואה לפניו הרבה אפשרויות לעלות בסולם הדרגות הצבאיות ולנצל את כשרונותיו לשם עליה זו.

    עם ישראל נקראים צבאות ה’ (בא, ששי), וזוהי מהותו של עם ישראל: צבא ה’ בעולם, הנלחם למען רצון ה’ עם כל העולם היינו, עם עצמו. אדם מישראל הנכנס לעול המצוות -לצבא ה’ אלוקי ישראל הוא מתגייס, ומעתה אין לו אלא לציית לפקודת אלוהיו. הוא לובש מדים ציצית ותפילין אוחז חרב, לומר מלחמה תפלה ותורה (”בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי” ויחי, שלישי). ופקודות צבא ה’ מחייבות גם מחשבה ודיבור, לא רק מעשה.

    אולם, המתרגל בעבודתו בצבא ה’ מוצא בה סיפוק רב, ומתברר כי שוב אין המשל דומה לנמשל: לא הייתה כאן השפלה לאדם המתגייס, לא נלקחה ממנו אישיותו, אלא דווקא מצא את עצמו, וסולם’מדרגות רבות עומר עתה לפניו לעלות בו. להיות הוא עצמו יותר ויותר נעלה במדרגה.

    הרבה סולמות של מדרגות אנו מוצאים אצל רבותינו: חז”ל, והראשונים והאחרונים ז”ל, סולמו של ר’ פנחס בן יאיר (תורה מביאה לירי זהירות וכו’ עד תחיה”מ ורוה”ק), לסולם הרמב”ם המובא לקמן והרמב”ן ב”אגרת הרמב”ן” ועוד כהנה וכהנה אצל המחברים הגדולים. גם החיבור הזה מהווה סולם מדרגות, המביא מחיים בתורה לידי חנוך עצמי ועבודה, משם לידי בחינת מעין והתחדשות ומשם לקדושת החיים. ”וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות” (ערובין נד, א).

    השער הזה הוא שער הכניסה לתוך עולם התורה, בצעדים זהירים ובדברים שקולים, העיקרים אשר על המתחיל להתאמן בהם מתבארים בזה. כאן ענייני השקפת עולם ודברי עיון סתם, יתלבנו ויתבררו כל הדברים על בוריים רק עם הגעתם לתהום המעשה. ובאמת, כלל הוא בכל התורה כולה, כי המעשה הוא הוא המפתח להבנה ולעלייה. זהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו וכיוונו אליו דור הדעה כאשר הקדימו נעשה לנשמע. זהו סוד “אין המדרש עיקר אלא המעשה”, שגם למדרש עצמו המעשה עיקר, כי רק המעשה מברר ומלבן את הדברים, ומתוך המעשה באים לידי שמיעת הפנימיות הגנוזה בתורה ובמצווה.
    כל דבר תורה לאמיתה מעבדה בצידו בה אפשר לנסותו ולבררו: המעבדה היא החיים עצמם. יכניסו דבר תורה לתוך החיים, יהיו לפיו ויבוררו הדברים, ויתאמתו בלב.
    ”לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים”.

  10. דוד
    זה שיש ספקות ויש קושיות זו הדרך וכך ראוי לה להיות ומכל דברי החכמים משמע שאין דרך אחרת (רק שחיבוטי נפש הפסולים הם משהו אחר לגמרי כמ”ש למעלה).. ואין הכוונה שאחר כך, פעם בעתיד, כבר לא יהיו יותר קושיות.. רק הכוונה היא כמובאה לקמן:
    ויש הרבה מאוד מובאות בעניין ואכתוב אחת החביבה עלי במיוחד:

    “וּבְעִנְיָן הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה עַל ה’ יִתְבָּרַךְ, מַרְגְּלָא בְּפֻמֵּהּ לוֹמַר:‏
    אַדְּרַבָּא, כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת דַּיְקָא, שֶׁיִּהְיוּ קֻשְׁיוֹת עַל ה’ יִתְבָּרַךְ, וְכָךְ נָאֶה וְיָפֶה לוֹ יִתְבָּרַךְ לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ. כִּי מֵעֹצֶם גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, שֶׁהוּא מְרוֹמָם מְאֹד מִדַּעְתֵּנוּ, עַל כֵּן בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁנָּבִין וְנַשִֹֹּיג בְּשִֹכְלֵנוּ הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו יִתְבָּרַךְ קֻשְׁיוֹת, כִּי כָּךְ נָאֶה וְיָפֶה לְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּהְיֶה מְרוֹמָם וְנִשָֹֹּא מִדַּעְתֵּנוּ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה קָשֶׁה הַקֻּשְׁיוֹת כַּנַּ”ל וְאִם הָיָה הַנְהָגָתוֹ כְּפִי חִיּוּב דַּעְתֵּנוּ, אִם כֵּן הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, דַּעְתּוֹ כְּדַעְתֵּנוּ:”‏ (ליקו”מ ב’ נב’)

    אז קושיות הם הכרח המציאות וצריך להתרגל אליהן..

    וזה אחד הביאורים למאמר חז”ל:
    “אין שמחה כהתרת הספקות..”
    כלומר שלהתיר את הספק שיהיה מותר לבוא בקהל –
    כלומר שמותר שיהיה לי ספק –
    זו השמחה והחירות הגדולה מכל..

  11. כל ההגדרות של שאלות וקושיות שגודלנו עליהן לא תואמות את המציאות. ר’ נתן מאוד משבח את רבנו שלימד אותנו שלהרבה קושיות אין תשובה. בברסלב אומרים שכל אחד צריך להחזיק בראש חדר לקושיות ואם הזמן או המקום לא נוח לבאר אותן מכניסים אותן לשמירה בחדר. אולי פעם תהיה התשובה.
    הרבה שאלות התשובה להן היא ההתפעלות, או שהן כלי להתקשר בנשגב ובלא ידוע – איה מקום כבודו, מי ברא אלה
    פנס להאיר בו את הדרך ולמרבה הפלא את אחד התיאורים הנחמדים ביותר לתפקיד המהותי של שאלות בחיים
    מצאתי בספר של הסופרת חוי רוזנברג, ספר שקניתי רק בגלל ש-5 דקות לפני שנכנסתי לחנות אמרתי למישהו שהתבודדות הוא מצב טבעי של האדם, וכשפתחתי ראיתי שהיא כותבת בהקדמה:
    “”כותבת חני ויינרוט: עשרה קבין של בדידות ירדו לעולם. תשעה נטלתי אני”.
    וגם אני.
    גם את?
    למרות שאת מוקפת בחברות ובבני משפחה?
    אם התשובה היא כן,
    הספר הזה מיועד לך.
    אם התשובה היא לא,
    אז גם”.

    לעניינינו – לגבי שאלות היא כותבת:
    “צביה לא עונה לעצמה על השאלה.
    היא מרגישה שעצם נכונותה לשאול אותה ולערער על קביעותיה שלה – היא כבר הישג גדול….
    עוד שאלה שבינתיים אין לה תשובה.
    צביה אינה נבהלת.
    שאלות הן דבר טוב בפני עצמו, ולא חייבים להצמיד להן מיד תשובה.
    שאלה אינה בעיה שמחפשת פיתרון.
    היא מסבה את תשומת הלב, פותחת איזה שהוא מרחב מחשבה והתבוננות,
    ולא צריך לסתום אותה מיד עם תשובה.
    בבוא הזמן, תבאנה גם תשובות בעזרת ה’,
    מאיליהן,
    מאותו מקום ומאותו מרחב שממנו הגיעו השאלות”.

    זהו גם חבל הצלה חשוב מחיבוטי נפש חסרי תכלית.

  12. מחילה מכבוד תורתכם
    קשים עלי ציטוטי האין סוף החוזרים ומעמיסים מלל לעייפה
    גם מוזר לי החידוש שהתחדש לצחי שצריך לקיים ולעשות ןלא לפלפל ולהגות עד בלי תכלית
    הדברים פשוטים ובורים לכל בר דעת ועל אף שבתי המדרש מלאים במפלפלי ההבל
    הרי שפשוטם של דברי החכמים תמיד מבילים רק לכוון המעשי שכן “לא המדרש עיקר אלא המעשה”

    על כן קשה לי להבין על מה השיח ולאן חותרים? מה בא לאפוקי ומהו החידוש?

    בקשתי שטוחה בפני החכמים,
    אם זהו שיח פנים ברסלבי… אנא כתבו זאת בראש הדברים ואדע שאין הדברים נוגעים אלי,
    אם זה מיועד לכולם אזי כתבו בבהירות וללא ציטוטים מרובים
    דברים נכונים משכנעים ממילא ודברים שצריכים “כלומר ודהיינו” הופכים למעורפלים ואמורפיים
    וכבר אמרו חכמים “דבר מעט ועשה הרבה”

כתוב/כתבי תגובה