השיבה אל השם

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

השיבה אל ה’

לא יהיה זה נכון מצדי לתאר את השינוי שחווינו ללא התייחסות לשרש השינוי – שרש שממנו נבע הכל:
היחס, הזהות, הקרבה אל השם, ובכן, זה הוא שאשם…                                                                                                                                          ואכן דרך ארוכה ופתלתלה הוליכה אותי אל ה’, זה שנצרתי אותו עמוק עמוק בתוכי, זה שנשלף בעתות סכנה ומשבר, זה שלא ידעתי אותו פנים אל פנים, עכשיו אני הולך אליו – עכשיו זה מסע גלוי, שנים שאני הולך אליו, מקלף את הפחד והמבוכה, הבושה מפני מי שהכל שלו – שהכל גלוי לפניו.                                                              צריך לומר: בשלב הראשוני ההוא של החיים שלי, השם הפחיד אותי…
ובכן, זה לא שהוא התכוון להפחיד, זה אני שמפחד, לא מדבר עליו הרבה, השם הוא מלך, המלך!
מרגיש מרוחק, נתין קטן אני, אומרים לי שאהוב הנני, אומרים לי חשוב, אז אני מצטחצח, לקראת הפגישה, איך אבוא לפניך מלכי ואלהי?                        הקרבה הפתאומית יש בה מן המבוכה, היא תובענית, אולי מוטב אשאר בחוץ, בחצר החיצונה…? מתנודד ברוח, מתבסם מדמיונות, מתבוסס בספקות… אולי…?
עוד יש להקדים ולומר:                                                                                                                                                                                        תפישת הקב”ה באותן שנים ראשונות הייתה מאד מאיימת, כזו ששמה אותך בהתגוננות תמידית – בבריחה תמידית,                                                    מן חלוקת עבודה שכזו: אני אתן לך את חלקך רבש”ע, ואתה תניח לי…
אתפלל, אלמד, אקיים מצוות, ואז תניח לי, ללכת אל האהבות האמתיות שלי…                                                                                                          אני יודע שזה נשמע נורא, אבל המציאות כפי שנראתה ועדיין שולטת במרחב חייבת להיאמר, אני נוגע פה בנקודה מכרעת בהבנת היהדות,  בהבנת הקשר האינטימי ביני לבין הקב”ה.                                                                                                                                                          רב חשוב – איש אמת, אמר לי פעם: קשה לסלוח לאותם שהטמיעו בנו את התפישה כלפי הקב”ה בצורה כ”כ מעוותת,                                                תפישה של יצור אדיר כח שכל מה שמעניין אותו זה לחפש אותי, לחקור אחרי, לבלוש, להכות, להעניש.                                                                        כזה שמחזיק פטיש עשר קילו ומחפש את הראש שלי ואני אומלל חסר ישע או לחילופין מתוחכם אלוף הבריחות עסוק בלשרוד להתחמק להתפתל.          מצד שני נראה לי שאין להאשים מאן דהוא באחריות ישירה – הגישה הזאת היא שלטה בכל המרחב היהודי דתי במשך דורות – ירושה של גלות ארוכת שנים, מי אני שאשפוט…

ואז אחרי שנים של הבשלה באה האינטימיות אל חיי, אכן אינטימיות היא המילה, אינטימיות עם ה’, אותה אני מחפש, מחפש ונבוך, מחפש והולך.
כמו דגי הסלמון העושים את דרכם המופלאה לנהר האם המסתורי, מקום בו נולדו, נוצרו, אחר שיצאו אל הים הגדול לאוקיאנוס שמכיל הכל, גדלו בו, ועכשיו חוזרים, טעונים – לאים מכובד המשא, בדרך מופלאה, מפלסים דרכם חזרה אל רחם אמם, אל תוככי ההיווצרות-היא האינטימיות המיוחלת – הקרבה הגואלת.

אבי אבות האינטימיות, זה שהביא את הקב”ה אל פתחי, אל פתחי תודעתי המתגוננת, שלא לומר מפוחדת, הוא רבנו הקדוש רבי נחמן, הוא שגילה לי לראשונה את החידוש, את הצורך המוכרח שאין בלתו לקשר הבלתי אמצעי ביני לבין השם יתברך,                                                                          הוא קירב אותו אלי בקרבה שבתחילתה אפילו איימה עלי:
‘כדבר איש אל רעהו…’ איך איפשר!!? חילול הקדש!                                                                                                                                              היה זה קירוב ששרף וסילק בדרך את כל הפחדים והדמיונות מפני אותו בורא שבעיני רוחי נתפש כמרוחק, מעניש, מאיים בלתי מתפשר…                      מאידך הייתי חייב להודות: הריחוק המובנה שחוויתי כלפי הקב”ה לא נבע מעוצם קדושתו, גם לא מעוצם יראתי אותו…
היה זה תרגיל שטני, מתוחכם להפליא שמטרתו הייתה להרחיק ממני את הקב”ה, ואני בעומק תת ההכרה – ברצוני, שתפתי פעולה…                                                                        רצוני אני אומר, כי הוא איפשר לי ולשכמותי לשחק את המשחק הכפול – המשחק הנורא:
אתה שם, אני פה… מדי פעם נפגש: בתפילה, בלימוד, אבל בשאר הזמן תניח לי…                                                                                                הקירוב בתודעה, בהסכמה, בגילוי המופלא, סילק את החלל בינינו, שם את הקב”ה הכי קרוב שיש:                                                                              בתוכי ממש! אין לאן לברוח! הפלא הוא שאין צורך לברוח: השוכן אתי בתוך טומאתי…                                                                                                זו נוכחות אוהבת, כ”כ לא מוכרת, מחיה, מלטפת, מנחמת, מרפאה, למה לברוח…?!                                                                                                                                       לכל החוששים תוהים חושדים שהנחתי – סילקתי את מדת הדין בהנהגת הקב”ה תנוח דעתכם:                                                                                                                         כל האומר הקב”ה וותרן יוותרו מעיו…
בסך הכל באתי לאזן, למתן, את מה שניכר היה בעליל כשיבוש בתפישת השם יתברך.                                                                                                                                        רחום וחנון השם – קרוב לכל קוראיו

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

12 מחשבות על “השיבה אל השם

  1. שני דברים:
    1. גבריאל ששון הגדיר את היהדות לא כ”דת” אלא כמערכת יחסים עם הבורא, התורה, והזולת. אני חושב שהרבה יותר נכון לחושב על זה ככה.
    2. אני מגיב לדבריו של דורון:‏ ‏”הגישה הזאת היא שלטה בכל המרחב היהודי דתי במשך דורות – ירושה של גלות ארוכת שנים”.‏
    ‏ דורון, מחילה: איני יודע איך קישרת בין רגשות-אשם בעבודת ה’ לבין גלות?‏
    בשבילי הגלות ו”הגלותיות” היא:‏
    ‏- דורות על גבי דורות של עבודת ה’, לימוד תורה ושמירת מצוות במסירות נפש, קידוש ה’ של גברים נשים ‏וטף, מול עוני, רדיפות עד חורמה והריגות. ‏
    ‏- יצירה תורנית נפלאה של ענקי התורה במשך דורות. ‏
    ‏- נסיונות בלתי פוסקים להתיישב בארץ הקודש, גם בתנאים קשים מנשוא ששררו אז.‏
    הדברים כלל לא פשוטים. ‏
    לעומת זאת, המדינה הזו, שרבים בה לועגים ל”יהודי המסכן והגלותי” כביכול – קיימת רק כשבעים שנה, ‏שזה ‘פסיק’ היסטורי. ‏
    לכן אני הייתי נזהר ובודק היטב היטב את עצמי, ואת העובדות, לפני שהייתי אומר מילה אחת שלילית על ‏דורות של יהודים.‏

  2. חלק מירושת הגלות ארוכת השנים היא תורת רבינו הבעש”ט זי”ע שכבר לפני 300 שנה גילה את תורת האינטימיות עם הבורא שדורון כותב אותה כאן בהתכתבות ברורה עם ציטוטים מתורת החסידות ומתורת רבינו מוהר”ן זי”ע. כך שבמקום כתב אישום גורף על היהדות ה”גלותית”, אולי עדיף להצטער שכמה מבינינו לא פגשו בדיוק את האנשים הנכונים בתחילת התשובה, וגם זה ניתן לתיקון בקלות בלימוד ושינוי כיוון, ותו לא מידי.

  3. עופר יקר אתה נבהל להשיב שהרי ממ”נ אני מזכיר את רבי נחמן כמי שגילה לי את סוד האינטימיות וכמובן ששרשיו אצל סבו הגדול ואעפ”כ דברי בעינן עומדים ואתה לא חשוד על התממות והרי אתה יודע כמוני שרוב רובנו לא מונחים באינטימיות המתוקה והתפישה השלטת היא שונה בלשון המעטה וא”כ לא עלי תלונתך ומה שזכית לינק מרבנו עוד כד הווית טליא אשריך וטוב לנו מי יעמוד במחיצתך…

  4. לקרוא מה שכתבת על חוויותיך האישיות זה מעניין ונוגע. אבל הבעיה בעיני הוא “הניתוח ההיסטורי”.

    מאז התגלות הבעש”ט רוב מנין ורוב בנין שלומי אמוני ישראל הלכו בדרכו. ולכן המשפט שכתבת: “הגישה הזאת היא שלטה בכל המרחב היהודי דתי במשך דורות ירושה של גלות ארוכת שנים” הוא האשמה מיותרת ולא נכונה.

    אולי היו ויש כמה בתי מדרש שלא גילו את הענין, ואולי יש כמה בעלי תשובה שעברו דווקא שם. מכאן ועד האשמות גורפות של ה”גלותיות” וכדומה הדרך רחוקה.

    ועקיצות אישיות לא מקדמות שום שיח.

  5. אולי נעשה קצת סדר, הבעיה שתיאר דורון היא יחודי לעולם שאינו חסידי? או בלשון בוטה יותר עולם הליטאי” ואני אהרוג את כל מי שיאמר עכשיו “הנה גרינולד הליטאי” כי זו לא הנקודה. מבט כזה אל ה’ מתפתח בחלקים רבים והוא קשור בסוגית האהבה והיראה, כאשר ישנן נטיות לכך. אני מניח שחסיד יכול לרקוד עם משקה ועיקר יחסו הוא פחד מה’. וזה אגב, מעוגן בעבודת ה’. הנקודה היא מה הגישו לנו, איזו בלעדיות לקחו על עבודת ה’ הזאת ומה היה יותר מתאים עבורנו.
    אגב, דורון האם אנחנו הולכים להמשיך ב”מה הם עשו לנו” וכו’, ואנחנו יכולים להרחיב את העוולות למגזרים אחרים ולטירופים, שחלק גדול מחברינו כאן היו שותפים לו.
    אז אולי נתקדם, ונדבר כבר על ההווה עם הפנים לעתיד? למרות שאני מאוהב בכתיבה שלך.

  6. “ראשית דעת יראת ה'”..
    כל הברסלברס בינינו יודעים את המסופר על רבנו שמרוב היראה שהיתה עליו היה השולחן וכו’ וז”ל:

    “ודרכו היה תמיד שאפילו כשהיה מדבר עם בני אדם שיחות חולין היה רגלו ורב גופו מרתתין מאד. והיה רגלו מזדעזע ממש מאד וכשהיה נסמך על השולחן היה השולחן עם כל שאר אנשים הנסמכים על השולחן גם כן מרתתין מחמתו כי היה רגלו וגופו מרתת ומזדעזע תמיד. ומי שלא זכה לראות היראה שהיתה מנחת על פניו תמיד לא ראה יראה מעולם”:‏ (חיי מוהר”ן רמד)

    בלא יראה גדולה ועצומה אנו בחוץ לגמרי בעניין קרבת ה’
    ראיה גדולה לקרבת ה’ היא היראה…
    אבל כפי שציינת צריך שתהיה היראה לחיים
    מאוזנת עם האהבה..
    ובדרך כלל בעל תשובה לא שם לב, איך הוא נשאב ליראה שמעבר לכלים שלו..

    אחד ממוקדי היראה הגדולה היא פשט דברי הזוהר הקדוש..
    לבע”ת, אם הוא באמת קורא ומבין את דברי הזוהר הק’, נופלת עליו
    אם ירצה או לא יראה גדולה..
    (ואגב, דורון אתה מכרת לי את ארבעת כרכי הזהר אז בישיבת המקובלים לפני 30 שנה..
    את ההוצאה עם הכריכה הכתומה)..

    רק רציתי לומר שאכן הקשר האינטימי עם ה’ (ובברסלבית: “חבר טוב אמיתי”),
    היא הצלת הדור והיראה לחיים..
    אבל אי אפשר לבוא להיות בר דעת, ולכל מדרגה בקרבת ה’ כל שהיא, ללא יראה,
    וכמה שיותר יראה לחיים, כך בפשיטות היכולת להחזיק את מציאות ה’ באמת ללא דמיונות..
    הנביא ירמיה אומר לנביאי השקר שהיה להם לדעת שנבואתם שקר בגלל שלא היתה נופלת עליהם יראה בדברם את דבר ה’..
    אז אנו לא נביאים – אבל בכל זאת אפשר להבין שללא היראה כפשוטו אנחנו עדיין בחוץ לגמרי, בעניין קרבת ה’.
    והשאלה נשאלה כבר הרבה בבתי המדרשות איך ליראה לחיים , ורבי נתן לימד הרבה איך להחזיק את היראה באופן כזה שתרומם את האדם ולא תפגום בקשר החברי האינטימי עם ה’ יתברך….

  7. ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות ברכות הודאה ו’ אות י”ב

    אַךְ אֲפִלּוּ כְּשֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּתְיָרֵא מֵה’ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יַעֲנִישֵׁהוּ, שֶּׁזֹּאת הַיִּרְאָה הִיא טוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעִקַּר הוּא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, (עַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר [שיחות הר”ן ה] מַה שֶּׁכָּתַב בָּזֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בִּסְפָרִים שֶׁמְּגַנִּין יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, אַף עַל פִּי כֵן בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, כִּי אֲפִלּוּ צַדִּיקִים צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְכוּ’ עַיֵּן שָׁם), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב וְהָאֱלֹקִים עָשָה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו (קהלת ג יד), וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ”י שָׁם שֶׁהָאֱלֹקִים עָשָה שֶׁהֵבִיא כַּמָּה עֳנָשִׁים כְּמוֹ בְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל וְכוּ’ שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו שֶׁיִּירְאוּ מֵהָעֳנָשִׁים וְכוּ’.

    אַךְ אֲפִלּוּ יִרְאָה טוֹבָה דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר לְהָמִיר וּלְהַחֲלִיף, שֶׁהוּא מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת יִרְאָה זֹאת עַד שֶׁמַּרְחִיקֵהוּ מֵה’ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה. כַּיָּדוּעַ נֶגַע הַזֶּה בְּכַמָּה בְּנֵי אָדָם.

    כִּי אֲפִלּוּ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ וְכָל הַיִּרְאוֹת הַטּוֹבוֹת צְרִיכִין לְקַבֵּל רַק לְטוֹבָה וְלֹא לְרָעָה, בִּבְחִינַת יִרְאַת ה’ לְחַיִּים (משלי יט כג), לְהִתְקָרֵב לַה’ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַיִּרְאָה מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא וְלֹא לְהִתְרַחֵק חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי יִרְאַת הָעֹנֶשׁ יָבוֹא לְשִמְחָה וכו’
    עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְקָרֵב לִירֵאִים בֶּאֱמֶת וּלְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ שִמְחָה בְּכָל הַכֹּחוֹת עַל יְדֵי כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁמּוֹצֵא עֲדַיִן בְּעַצְמוֹ וְכוּ’ כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר עַל פָּסוּק אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי וּמוּבָא בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים.

    ראה שם עוד, ובחלק יורה דעה הלכות בכור בהמה טהורה ד’ כ”ח

  8. דורון אחי היקר
    כתבתי את דברי ביודעי את יראתך הגדולה והטובה,
    אני בעצמי נמצא במלחמה גדולה על היראה לחיים,
    היראה גזלה ממני הרבה שמחה בחוסר הבנתי ויכולתי להכילה..

    שנים חייתי בבחינת “הלא יראתך כסלתך” (איוב ד’ ו’).. לשון כסילות..

    האמת של היראה היא כל כך גדולה ועוצמתית, עד שצריך לאזנה בחכמה ותמימות לפחות באותה רמה,
    ולדבר זה אין לנו הדרכה ביהדות כיום.. הלימודים 90% מהם ברוח בתי מדרש של אורות היראה.. ואולי לזה התכוונתך בכתבך על לימודי הגלות.. יש משהו בארץ ישראל שמיירא עוד יותר, בבחינת “ארץ אשר ה’ אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה’ אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה: (דברים יא יב).. וכאן בארץ הטובה הזו מודדין מידה כנגד מידה במהירות.. במזומן .. אבל אעפ”כ יש כאן נחמה גדולה באדמה הזו, יש כאן קרבת ה’ של בית, הבלאגן בתוך הבית, לא מחוץ.. ויש בזה הרגשה וקבלה גדולה ואהבה ונאמנות בין בני בית ..

    אני אישית מחפש/צריך מורה שילמד אותי את דרכי האהבה שאינה תלויה בדבר,
    אהבה שיכולה לעמוד איתן מול היראה..

    לא להכחיש את היראה, וגם לא להיות מוכחשת ממנה..

    ר’ נתן על רבנו הק’:
    “ואמר שהוא ביראה ובשמחה.
    ואמר בלשון אשכנז: איך בין היינט פרום פריילך …”. (שיחות הר”ן קנד)

    כלומר כעת בסוף ימיו הוא הגיע לשילוב עליון בבחינתו, של יראה ואהבה ..
    “פרום פריילך”..

  9. אתמול בלילה הייתי באירוע שלאחר נותרתי בשאלה על אחד המשתתפים, אשר היה אמור לומר דבר אבל התחמק מכך. אוטומטית ייחסתי זאת לביישנותו מופנמותו והלכתי לישון. הבוקר כשקמתי, קמתי עם הקושיה בתוקפה אבל באמת למרות הכל למה הוא לא דיבר ואז האירה בי התשובה – אינטימיות. היחסים היו קרובים נפשיים פנימיים והוא לא יכל לחלק את האינטימיות הזאת (ולומר סתם דברים אין טעם). ואז חזרתי אליך דורון וכל המאמר שלך קיבל מבט אחר לגמרי. איך נטפלתי לדברים השוליים ולא התעלפתי מהנקודה המרכזית, זו שהובאה עם הטעם המיוחד של המונח אינטימיות (ולא שאר המונחים המובאים בספרים וכו’). אינטימיות – מילה ששייכת לכל כך הרבה נושאים ויחסים וש”הוצאה מחוץ לחוק” בגלל הקשרים “חילוניים”.
    נשארתי כואב עם השאלה הנוקבת של האינטימיות בחיים.
    הנה, נושא שאנחנו מכירים, לחלק מאיתנו היו יחסים כאלה (ולא דווקא עם בנות זוג וגם לא כל יחסים כאלה הם באמת יחסים אינטימיים במובן הפנימי והאמיתי), ויש לזה ריח, צבע וניחוח מיוחד, ששונה עבורי יותר מכל המונחים של הספרים השונים, כולל של רבינו.
    עבורי נפתחה סוגיה חדשה ונוקבת – אינטימיות ואני זקוק ליותר דיבורים.
    סליחה דורון ותודה, למרות שהייתי שמח שההדגש על “מה שעשו לנו” יפחת.

  10. דורון, אני חושב שמצאתי משהו שקשור לדבריך, ומאיר אותם בכיוון נוסף וחיובי.
    וזאת בלי לגרוע ממה שכתבתי על המעלות הקדושות שהשיגו עם ישראל בגלות.
    כתוב בספרים [כוזרי ועוד] הרבה על מעלת ארץ ישראל, שכאן יש בחינות של יותר קרבה לה’, יותר קדושה, יותר הצלחה בלימוד תורה ומוסר.
    ראיתי במכתב מאליהו [חלק ג’ עמ’ 194-196] דברים נפלאים על כך. וראה גם את הסייגים שהוא אומר שם על מי שאינו שומר תורה.
    אז את *זה* אכן אין בגלות.

כתוב/כתבי תגובה