מוריד שאול ויעל

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

ערב אחד התגלגלתי עם ערימת קונטרסים של ברסלב לשכונה יוקרתית שלא הכרתי בפאתי העיר, כשבאמתחתי קונטרסים הנושאים את השם “אין יאוש”. ניצבתי מול בניין חדש בן עשר קומות. אינטרקום משוכלל עם מצלמת אבטחה קידם את פני המזוקנות. בעודי מהרהר על איזה כפתור ללחוץ שמעתי לפתע זמזום. נכנסתי לתוך הלובי המפואר, הגעתי למעלית המרשרשת ולחצתי על כפתור 10. הגעתי לקומה העליונה וצלצלתי. אישה פתחה את הדלת והביטה בי בתימהון.

“יש לי פה חוברת ‘אין יאוש'”, אמרתי בשפה רפה, “אולי תתני משהו לצדקה?”

היא פערה זוג עיניים ואמרה: “יש לך טעות בכתובת”.

ירדתי לקומה 9 ולחצתי על הפעמון.

“מי זה?”, נשמע קול חשדני.

“אני מחלק חוברות אמונה”, גמגמתי.

“אין פה אף אחד!”, נשמע הקול שוב.

תחושת עלבון צורב פשטה בנפשי.

המשכתי לרדת. אף אחד לא פתח את דלתו. הגעתי לקומה השלישית ולחצתי על הפעמון. אדם גבה קומה התייצב כנגדי וצמצם את גביניו העבותים.

“איך נכנסת לכאן?!”, זעם.

“מישהו פתח לי”, פלטתי ומיהרתי לעבר המעלית.

בתום הקומה הראשונה לחצתי על כפתור 0 והגעתי לקומת קרקע.  פתח לי את הדלת אדם נמוך וגופיה לגופו, הביט בי בבוז וקרא “אתה גוי!”, כשהוא טורק את הדלת בכוח.

זה היה השיא. חזרתי ללובי כשאני שבור לחלוטין ממסע ההפצה. התרגלתי לכך שאחד נותן ואחד לא, אחד נותן שקל ואחד חמישה, אבל את חוויית האפס המוחלט עדיין לא חוויתי.

נפנפתי בחוברת וקראתי: “ריבונו של עולם, אני מפיץ קונטרסים ‘אין יאוש’ לזכות את בני ישראל, אבל לא היה לי אף פעם יום כזה מדכא. איך אפשר לומר את צירוף המילים ‘אין יאוש’ בבניין המפואר הזה?…”

ואז צצה בי מחשבה: אבל מי פתח לי את דלת הכניסה?!

נכנסתי למעלית וראיתי שיש כפתור 1- כלומר דירת מרתף. לחצתי עליו וצללתי לבור התחתיות המפואר. צלצלתי בפעמון ואיש כבן עשרים וחמש שלראשו כיפה קטנה פתח את הדלת.

“שלום עליך, אחי היקר!”, אמר, “בוא תיכנס פנימה!”

נכנסתי לדירה מרווחת אבל צנועה. “תראי איזה צדיק בא אלינו!”, אמר בהתלהבות לאשתו שהייתה במטבח.

“אני אוהב לקרוא את החוברות האלה”, נטל אחת והוציא מכיסו שטר של מאה שקלים. הייתי המום. “אני מקווה שאתה לא עסוק”, אמר הצעיר, “בוא שב אתנו, תתכבד, אצלנו הכול כשר למהדרין, אולי תזכה אותנו בדברי תורה?”

האהבה שהרעיף עלי וגם השטר הנכבד פתחו את לבי. התיישבתי בראש השולחן, ברכתי על מיני תרגימא, לגמתי משקה צונן, קראתי קצת מהספר “משיבת נפש” והרחבתי כמיטב יכולתי. האיש התפעל וביקש ממני לתת מדי שבוע שיעור כשהוא מבטיח לגייס חברים ושכנים. כשיצאתי מהבניין, החזרתי את ערימת הקונטרסים לתיקי החום כהה, וכשהעפתי מבט בשחקים הייתי בטוח שריבון העולמים משגר אלי קריצה מבעד לרקיעו האפל.

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתוב/כתבי תגובה