תודעת חלוף

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

מהיום שהנחתי כיפה על ראשי, השכנה דליה המתגוררת בדלת ממול בקומה החמישית לא אמרה לי שלום. גרוע מכך – היא אפילו לא הביטה לעברי, כאילו שהייתי מפגע אקולוגי. דליה היא ספרנית בספריה העירונית, אישה משכילה כבת ששים וחמש, אלמנה מזה כחמש שנים.

ניסיתי להבין לרוחה. פעם הכירה אותי כאדם נורמאלי ולפתע הנחתי כיפה על ראשי, שלשלתי חוטים לבנים מחולצתי והתחלתי לגדל זקן.

יחסה העוין לא העיק עלי בתחילה. זה היה טבעי והיא לא הייתה היחידה, אבל האחרים הסתגלו לכך במשך הזמן ואילו היא המשיכה בעוינותה ואפילו הגבירה אותה.

זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה לראותה חולפת מול פני, כשהיא מסיטה את פניה בתיעוב. חשתי שלא מדובר רק בהשפעת הרעל הרגיל של התקשורת כנגד שומרי המצוות, אלא במשהו גרוע מזה.

המשכתי להתחזק בדרך השם, הלכתי לשיעורים, למדתי הלכות ושמעתי דברי מוסר. הדבר שהכי דיבר אלי הייתה הידיעה שחיי האדם קצובים. הנה הוא פה ומחר הוא מתחת למצבה. ככל שגברה אצלי תודעת החלוף לא הצלחתי להבין מדוע דליה כה שונאת אותי, הרי אינה צעירה ולא תחיה לנצח?!

ככל שהתעצמה שנאתה, כך התעצמתי עם תודעת החלוף.

בוקר אחד חזרתי מתפילת שחרית עם תיק הטלית והתפילין. דליה יצאה מהבניין וכאשר הבחינה בי ממש קפצה הצידה כדי שלא תיאלץ להיתקל בי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי:

“גברת דליה, מדוע את כל כך שונאת אותי?! אמנם חזרתי בתשובה, אבל לא עוללתי לך שום דבר רע, בסך הכול גיליתי את המשמעות לחיים החולפים…”

היא קפאה על מקומה כאילו שכפאה שד.

“הרי לא נחיה כאן לנצח”, המשכתי במונולוג, “יגיע היום שבו תשכבי מתחת למצבה וגם אני, אז למה כל השנאה הזאת?!”

היא הביטה בי מזועזעת.

“אמרת שאשכב מתחת למצבה?!”, זעקה, “זה איום ברצח!”

“חס וחלילה”, מחיתי, “רק רציתי שתקבלי קצת פרופורציה…”

היא העניקה לי מבט מלא תיעוב ויצאה לעבר רכבה החונה.

לפנות ערב נשמע קול נקישה בדלתי.

פתחתי את הדלת ונדהמתי לראות שוטר.

הוא הביט בי במבט חד, שאל לשמי, ואמר:

“השכנה ממול הגישה נגדך תלונה על איום ברצח. לדבריה אמרת שהיא תהיה מתחת למצבה”.

“חלילה”, קראתי, “מעולם לא איימתי על זבוב. היא פשוט מפגינה עוינות גדולה כנגדי, אז הסברתי לה שאין טעם לשנוא, כי ממילא היא תשכב יום אחד מתחת למצבה וגם אני…”

השוטר מצמץ בעיניו ואמר “אם ככה, אז מדובר באיום ברצח וגם באיום בהתאבדות…”, ורשם זאת באופן מסודר.

לבסוף הזהיר שאם פעם נוספת תוגש נגדי תלונה דומה הוא יעצור אותי.

יצאתי למרפסת וגערתי בעצמי: למה היית צריך לשבור את חוקי המשחק?! למה הזכרת את האמת בעולם השקר?!

השמש החלה לשקוע. דם הרקיע מילא את חלל העולם. התבוננתי מהופנט ביום נוסף הגווע בעולם הדמיון.

 

מתוך הספר שניות אור

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתוב/כתבי תגובה