עין לא ראתה

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כגודל הדמיון והניתוק שהשתלט עלינו, כגודל ההתמסרות שלנו למציאות החדשה, כך היה גודל המשבר שנחלנו.
כשאני אומר דמיון, אני לא מכוון בהכרח להקשר השלילי של התופעה
וזאת למרות העובדה שהיה זה בפירוש מצב פסיכוטי מדהים בעצמתו.
אני מדבר על מצבי נפש שבהם היינו שרויים – שחווינו,
מצבי נפש שהביאו אותנו לניתוק מעצמינו, זה הבסיסי והמוכר,
להליכה אחר הלא נודע, לאימון הבלתי מסויג שחשנו כלפי אלו שהנחו אותנו, שלקחו אחריות על חיינו – עתידנו.
מצבי נפש אלו שיש המכנים אותם ‘בחירה חופשית’, יצרו מציאות הזויה שבה מצאנו את עצמינו מתמכרים נסחפים למסע של חיינו – ה מסע בה’ הידיעה, כאשר כל מערכות ההגנה שלנו – האינטואיציות הבסיסיות, קורסות לנגד עינינו, במודע!
בכל מאודנו שיתפנו פעולה – כמעט עם כל דבר שהתבקשנו.
הפלא הגדול הוא שבדיעבד אף שהיה בתהליך הזה רצון טוב, שאיפה, השתוקקות, הוא לא חדר מעבר לכך – אל תוכנו ממש.
ההפנמה ככל שהייתה לא הביאה לשינוי המתבקש, ה *’איני אותו אדם’ לא התרחש בנו מעולם…
ואכן השנים שבאו עלינו, ככל שעברו, העידו על כך שאכן היה זה שינוי חיצוני בעיקרו.
ולא כי נכשלנו בתהליך התשובה, בפירוש לא!
זו הייתה פשוט תפישה מוטעית של המציאות, תפישה של אנשים, שלא בכוונת מכוון, פשוט לא הבינו שאנחנו בעצם לא בעלי תשובה!

*כאן המקום לומר את הדברים בבירור:
רוב ככל הרבנים שסבבו את המון השבים לא ממש ידעו את נפשם, איך עוזרים להם – מדריכים לחיים. האנשים שעבדו עם בעלי התשובה של אותו דור מצאו את עצמם מתמודדים עם תופעה פלאית שלא היה לה אח ורע בתולדות עם ישראל:

ברובנו המכריע היינו *תינוקות שנשבו במובן הכי קלאסי שאפשר לתאר… חבורה של אנשים שלא אמורה לחזור לשום מקום, אנשים שלא עסוקים בחרטה כרגע, בקבלה לעתיד, ‘שערי תשובה’ לרבינו יונה יצטרך לחכות לנו עד שנטעם טעמו של חטא, כמי שמצווים ועושים…
לא עלינו דיבר הרמב”ם בהלכות תשובה! אנחנו סוגיה עלומה, עמומה, שאפילו *ספרות הלכתית מסודרת לא הייתה בנמצא,
תופעה שלמיטב ידיעתי לא התרחשה מעולם בעם ישראל עם כל ההיסטוריה המפוארת שלו, בוודאי לא בסדר גודל שכזה של מאות אלפים.

זו הייתה נבואה שהתגשמה לעיני האנשים, יראים ושלמים עמדו נדהמים לנוכח הפלא. 

הרב טאובר ידידנו שעוסק עם בעלי תשובה כבר עשרות שנים סיפר לנו איך רבני אמריקה עמדו משתוממים ולא מאמינים כשסיפר להם באותם שנים על תנועת התשובה שפרצה לתודעה בארץ ישראל.

מספר הרב מזור: לפדיון בני הבכור הזמנתי את הרב שבדרון זצ”ל שהיה כהן. בדרך חזרה כשהסעתי אותו בחיפושית החבוטה שלי, ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה לפני ושאלתי אותו שאלה שטרדה את מנוחתי:
איך אני אמור להתייחס להורים שלי שהיו עדיין חילונים? אלו היו שאלות כבדות משקל.
ציפיתי שהרב שבדרון שמלבד היותו תלמיד חכם היה ידוע כאיש פיקח ושנון יענה לשאלתי, אבל הרב הדהים אותי כשאמר לי:
…את זה אתם תלמדו אותנו…!

התזוזה

השיממון מהמצב שנקלענו אליו הביא אותנו לאי שקט, אי השקט הביא אותנו לחיפוש, החיפוש העיר מתרדמתו ד.נ.א בסיסי ומוכר מהתרדמת הקיבעון שהיה שרוי בה. האהבה שממנה באנו, האמונה הטהורה שפיעמה בנו, הן שהושיעו אותנו/

 מצאנו את עצמינו חוזרים לאיטנו אל שורשינו הידועים, הדחויים, המודחקים, הנבגדים…
אותם שרשים שהצמיחו את רעיון השיבה המקורי, לפני שעטינו על עצמנו את לבוש הבלבול – הזהות הכפויה. הגרעין הפנימי, האמתי, של נפשנו, הוא הפלא הגדול, הוא היה ועודנו חזק מכל תהליך, עוצמתי ככל שיהיה, הוא המדריך לחיים!

לנגד עינינו התרחש הפלא:
נפשנו זו, המבוזה, המרוחקת בעל כורחה, העלובה והזועמת לא השלימה עם מצב בלתי אפשרי שכזה. וכך לאט אבל בטוח, החלה לחזור לעצמה. שוב חשנו מזדהים עם הפרא שבנו, זה שהוזנח מאחור – מכירים באמת הפשוטה: אך עצמינו ובשרינו הוא זה, לאן נוליך את חרפתו – את חרפתנו?

זה התחיל בדיבורים שהיו בתחילתם בעיקר סדנאות לפריקת תסכול. שאלות של זהות צפו לנגדנו במלא עצמתן, שום דבר מאותה ‘מורשת של תשובה’ שהתפתחה באותם שנים כבר לא היה מובן מאיליו.
הכל הוקרב על מזבח החשיבה מחדש, הכל הובא לדיון.

אם בתחילתו של תהליך זה של ‘תשובה על התשובה’ היינו עסוקים בעיקר בהטחת האשמות על כל מי ומה שזז לידנו, הרי שאט אט ככל שהלחץ מהמורסה שנפתחה השתחרר כך הדיבורים הפכו להיות אמיצים – מעשיים.
ביקשנו לקבל אחריות על מצבנו, התחלנו להבין שאת הדיעבד הזה שאופף את חיינו אפשר להפוך ל לכתחילה אחד גדול… 

ולא! זה לא היה פטנט, וגם לא משחק מלים סמאנטי, הייתה זו תובנה מזהירה ופשוטה בעצמתה:
אם רק תסלק את הנחות היסוד המוטעות, שלא לומר מעוותות שכבלו אותך מלחשוב אחרת, כבר אתה יוצא למרחב אחר, הרבה יותר ידידותי, מאיר פנים, נותן תקוה.

קחו למשל את אחת מהנחות היסוד הרווחות שבעיני היא היא אם כל חטאת:
בעלי תשובה לא אמורים ולא יכולים לקחת אחריות על עצמם, דרכם, חשיבתם. שהרי רק אתמול הם באו מהאין, מהריק, דעת תורה מנא להם?!

תובנה מופרכת זו נבעטה אל פח האשפה של תובנות מוטעות שכמותה.

כאמור את הדחיפה הראשונה החוצה קיבלנו מהממסד החרדי, המפוחד, העסוק עד מעל לראשו בבעיות משלו – תוצרת בית.
ממסד שלא השכיל, או לא יכול היה גם אם רצה, להתמודד עם תופעה מדהימה ורחבת הקף בעצמתה.
כך הפכה הדחיפה החוצה שבראשיתה כאבה לנו, לבעיטה שהניפה אותנו במעלה ההכרה הפשוטה:
אנו צריכים ליטול את ההנהגה על עצמנו, דבר שלמרבה הפלא לא קרה עד אז.
למרבה הפלא אני אומר כי מדובר באנשים עם יכולות וכישרונות מבורכים, אנשים שבשטף הכמיהה אל התשובה הניחו בצד את רצונותיהם, מאווייהם, אהבותיהם, וכך עירומים וחשופים הלכו אל הלא נודע.

מי מאתנו שבחושיו הבריאים ידע לזהות את התהליך כתגובה טבעית של נפש בריאה ולא נכנעת, מינף את השינוי לתהליך אמתי של הבראה וריפוי, של חזרה לכוחות האמתיים שלך – חזרה לעצמך.

אסור היה להתמכר לתסכול, לאכזבה, לתהיית ה’למה, למה זה קרה לנו’?
ככל שהסתכלת קדימה, מבין שהכל הוא חלק מתהליך השיבה, כך רפא לך ושבת לאיתנך הראשון.
אלו מאתנו שהתמכרו למסכנות, לתסכול ולאכזבה, נמצאים שם עד היום, חלקם לא מסתירים זאת ורבים אחרים ממשיכים לשחק את המשחק האכזרי, הבלתי אפשרי כל כך, כזה שלא מותיר לך מרחב מחייה אמתי.

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

4 מחשבות על “עין לא ראתה

  1. קחו למשל את אחת מהנחות היסוד הרווחות שבעיני היא היא אם כל חטאת:
    בעלי תשובה לא אמורים ולא יכולים לקחת אחריות על עצמם, דרכם, חשיבתם. שהרי רק אתמול הם באו מהאין, מהריק, דעת תורה מנא להם?!
    לפני עשרים וחמש שנה עברתי חוייה מטלטלת וכואבת שהרב שכביכול שכנע אותי לחבוש את ספסלי אור שמח קודם שאירשם ללימודים אקדמאים באוניברסיטה שיקר לי בעזות מצח ובעצם הבהיר לי מה הם באמת חושב… כך לפי הבנתי ואכמ”ל
    באותם ימים התפרסמה סידרת הספרים שפתי חיים לרב חיים פרידלנדר זצ”ל ובמאמריו הנפלאים על ראש השנה עלה בי הצורך לקבל אחריות על חיי מתוך הבנה עמוקה שאם אני לי מי לי.
    מוטב שאשמע לקול הפנימי שלי משאלך בעיניים עצומות אחריהם ואני חושש מאוד לדמיין את חיי בלי השינוי -הקבלה החשובה שקיבלתי על עצמי להפסיק להיות חלק מהעדר..
    הקול הפנימי שהוביל אותנו לחיי תורה ומצוות הוא השכל הישר שאבד לנו בין כתלי בית המדרש..

  2. בנימין אם היה לך די ממון על מנת ללמוד תורה בהרווחה (ללא עבודה),
    גם היית מצטער שישבת בבית המדרש ולא למדת לימודים אקדמאיים?

  3. אמנון,
    אני חושב שפספסת את המסרים שבדברי בנימין,
    בנימין אינו קובל על שנות ישיבתו בבית המדרש כמקום שבו למד תורה בשפע ובעומק, בנימין אינו תוהה על הראשונות ואינו מתחרט על הלימוד.
    לבנימין כואב שני דברים:
    א. הרב הונה ורימה אותו והשתמש במניפולציה שיקרית כדי למנוע ממנו את ההכשרה המקצועית שהייתה נחוצה לו. הפגיעה שדבר כזה מייצר באמון, בטוהר ובזוך המחשבה הם נוראיים. הרב חשש בנימין יחשף לעולם אחר שח”ו הוא לא ישאר חרדי או אולי אף יתקרר בשמירת המצוות ולכן הוא הרשה לעצמו לעשוק מבנימין את זכות הבחירה החופשית, הוא השתלט על בנימין, התייחס אליו כאל ילד קטן שאינו בר שיקול שאי אפשר לסמוך עליו. זוהי הפטרונות בשיא התגלמותה וזה מייצר (חוץ מעצם השקר) עלבון ופגיעה נוראיים ואיומים. הרב שעליו סמכת התברר כמניפולטור המנווט את נשמתך כפי דעותיו וערכיו ולא לטובת האדם ובעיקר בלי לשתפו.
    ב. גם אילו בניימין היה עשיר כקורח אולי הוא מעוניין בבניית האישיות שאקדמיה נתנה לו? אולי זה הביא אותו ממצב של ילד קטן שברח מהחיים ללקיחת אחריות ולבגרות שהוא חפץ בה? שמא זה נתן לו ערך מוסף של עומק והבנה שהיו נחוצים לו לתורה?
    אילו בנימין היה נשאר אברך כולל עד היום האם הוא היה פועל את כל פעולות החינוך שהוא פעל? האם החיים בתוך בועה בבית המדרש בלי קשר אל ההוויה המציאותית האמיתית, לימוד תורה שלא מתקיימת ולא מחוברת לחיים עצמם זו כזו בחירה מובנת מאליה שנכונה וטובה לכל אדם?!
    האם תרצה שאחליט עבורך שתחיה כרבי שמעון במערה כשכל פרנסתך עלי (חרובים ומים בשפע)?!

    הכאב של בנימין הוא אמיתי ולגטימי,
    גימודו של הכאב הזה או התעלמות ממנו (כמובן לשם שמים) ע”י הרבנים שהיו האורים והתומים של בנימין ראויה לכל גינוי ברמה האנושית וגם ברמה התורנית

  4. דוד יקירי
    עם סעיף א’ שבדבריך אני מסכים לחלוטין, (רק ניסיתי להוסיף נחמה לצ’ולנט)
    ועם סעיף ב’ מסכים עם 90% מהתוכן, אבל רק עם 50% מהרוח שבו..

    איני יכול להאריך כעת
    נדבר..

כתוב/כתבי תגובה