מאמר אודות יחסי מצַווה ומצוּוה ויחסי אדון ועבד בתורה

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

מאמר אודות יחסי מצַווה ומצוּוה ויחסי אדון ועבד בתורה ונקודת העימות שבינם לבין העולם המודרני.

”כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא כה).

במאמר זה אנסה לנתח את הטעם למה שהמצוות מכוננות יחסי מצַווה ומצוּוה ויחסי אדון ועבד בין הקב”ה לישראל. בנוסף רצוני לעמוד על הפער שבין תפיסה המצוות לבין תודעת האדם הנוהגת היום.

”אין לך דבר שאין לו מקום” (פרקי אבות ד’ ג’). במאמר זה אבקש לייצר הבחנה בין מרחב פונקציונלי ובין מרחב אישי ולנתח את ההבדלים שבין שני המרחבים.

המרחב הפונקציונלי מצטייר כמרחב ”דו ממדי” ואילו האישי דומה יותר למרחב ”תלת ממדי”. את המרחב האישי ראוי לתאר כתלת ממדי מאחר ומאופיין בנפח. באומרי נפח כוונתי לתודעה עצמית. כביכול תודעה עצמית כרוכה עם ”מקום” רב יותר מאשר תודעה תפקודית (פונקציונלית). לומר, שקיימת אבחנה סוג המודעות המגדיר את חובתי כלפי העולם, לבין מודעות עצמית המתרכזת בשאלה אודות מקומי בעולם וכיצד הדברים מתקשרים אלי.

התבוננות בשינויים שחלו בצורת המגורים תמחיש את ההבדל שבין שני סוגי התודעה.

בבתים של פעם היה שכיח למצוא מס’ יחסית מספר רב של אנשים החולקים מרחב מחייה יחסית מצומצם. בנוסף, הבתים של פעם הכילו הרבה פחות חפצים אישיים.

המשנה הראשונה ביומא מלמדת שאשתו זו ביתו. בית אינו מסתכם בקורת גג בלבד אלא מהווה מקום עבור יצירת מרחב אישי. במילים אחרות בית מסמן יחס שבו הדברים מתייחסים אל האדם ולא להפך. ביתו של אדם משמש מקום עבור ‘עצמו’. ‘עצמו’ זה מכיל את משפחתו, ספריו, כליו, רהיטיו ונותן מקום לטעמו.

אם רשות הרבים מהווה מרחב שאינו אישי וממילא מרחב שאותו חייבים לחלוק, בימים עברו עבור רוב האנשים גם הבית היה פחות מקום אישי ויותר מרחב שתובע חלוקה.

כיום חל שינוי מהותי בכל תפיסת המקום שלנו כהשלכה מן השינוי שחל בתודעה עצמה. תודעה עצמית מצטיינת באינדיבידואליות. העידן המודרני מתאפיין במעבר מתודעה פונקציונלית אל תודעה אינדיבידואלית, היינו ממרחב שאותו יש לחלוק למרחב שהוא אישי הרבה יותר. השאלה העיקרית כבר אינה התפקיד שעלי למלא אלא מי אני.

הליברליזם המודרני משקף נקודה זו היטב. זה אינו מסתפק בחירות כשלעצמה אלא מגדירה כחירות אישית. חירות אישית משמעותה אדם בעל תודעה עצמית, לומר, תודעתו אינה  באה לו מין החוץ כמו מן ההכרח שמציבים החוק או המצווה ואפילו לא מן ההכרח שמציב הזולת.

מכאן אני בא אל נקודת הנפח. ניתן להמחיש את הדברים באמצעות ההבחנה שבין מכונית ”פאר’ ובין מכונית רגילה. מכונית רגילה משמעותה שאנו מגדירים נסיעה כעניין פונקציונלי. המכונית אינה אלא כלי עבור תכלית העומדת חוץ לה ואין לה מקום מצד עצמה. לעומתה מכונית פאר עיקר ענינה טמון בה עצמה  ואינו מצטמצם לשירות. כל מהותה בא לידי ביטוי בממד ”הנפח” והפאר הוא ביטוי להיותה עבור עצמה. פאר המלכים שנהג בימים עברו הודיע להמונים בניגוד שלהם אין מקום משלהם המלכות כן חולקת מקום לעצמה. אם בימים עברו הזכות לחירות אישית שמורה הייתה בעיקר עבור האריסטוקרטיה הרי שכיום זכות זו הפכה טבעית ואלמנטרית עבור רבים.

כיצד מבינים אנו מהי מעלה אנושית. האם להיות טוב או חכם משמעותו תפקוד טוב יותר, באופן שאלו מהווים בעיקר כלי עבור מילוי החובות המוטלים על האדם. או שמא בדומה לחילוק שבין מהנדס לפילוסוף גם טוב וחכמה מגדירים בעיקר את העצמי.

כדי להבין את מלוא האבחנה שבין מרחב אישי לפונקציונלי  נצייר מצב שבו ישתנו העיתים, ואותה דירה ואותו מרחב אישי, שהפך חלק מהותי מהווייתנו, ידרשו להכיל כפל כפליים של אנשים נשים וטף דוויים וסחופים שאין להם מקום משלהם.

הצרת המקום תשליך במישרין על מכלול המשמעויות הכלולות עם ‘מרחב אישי’. משמעות הדברים היא ששינוי ההוויה ‘משמנה’ ‘לרזה’ תשליך על שינויה של התודעה. משאין מקום עבור חפצים אישיים גם החירות האישית תצטמצם. רצוני לטעון שההכרח במיעוט מקום אישי ישליך על עצם התודעה כתודעה אישית.

כל אימת שתודעה עצמית מתורגמת למרחב אישי, מוכרח שצמצומה של זכות הקניין תשליך על צמצומה של האינדיבידואליות. ואם נניח למשל שתודעת הזולת שלנו, מה שאנו מכנים זכויות אדם, אף היא תלויה באיזה אופן במרחב האישי שלנו הרי שהצטמצמות המקום  האישי תעיק על טיב היחסים.

ככל שהולך המקום ונעשה צר, כך גם קטנה יכולת הקיבול. כמדומני שעתות צרה מלמדים שכל אימת שבנ”א נאלצים להיאבק עבור לחם צר ולעבוד בעבודה המפרכת את הגוף גם תודעתם העצמית עומדת בסכנה.

וכאן אני מגיע לנקודה חשובה. מקום צר מחייב את האדם להיות מזוהה הרבה יותר עם יכולת פונקציונלית מאשר עם עצמו.

הווית החיים של פעם, שעבור רבים לא הייתה משופעת, עיצבה זהות עצמית המזוהה בעיקר עם היכולת התפקודית. די להתבונן על מקומות כמו צבא ומקומות עבודה, או באופן קיצוני יותר בתי כלא, באלו המקומות אין מקום עבור מקום אישי וזה מתורגם ליכולת פונקציונלית.

לומר שבזמנים בהם מצטמק המרחב האישי, עד כדי מקרי קיצון, גם עלולה להישלל כל צורה של מודעות עצמית. כפי שזכות הקניין תלויה בנפח גם המודעות העצמית שלנו מתאפיינת ”בנפח של תודעה” וכאשר הופך המקום צר גם תודעתנו הולכת ומצטמצמת.

פונקציונליות

אחת הדרכים השכיחות לניהול מרחב קיומי צר היא הפונקציונליות. קיימת הלימה בין היחס שבו המרחב האישי הולך וקטן ובין עליית הדרישה לפונקציונליות. מרחב צר – פיזי או רוחני, אינו מאפשר מקום עבור דברים שאינם פונקציונליים. במרחב פונקציונלי נטפל השם הפרטי לתואר המקצועי כמו הרופא והמהנדס. לומר שפונקציונליות היא הכלי בעזרתו אנו מנהלים משאבים מוגבלים. מקומות מוגבלים משנים את האדם מהיותו דבר לעצמו לכלי שרת. כעת ישנה המקום שניתן עבור חיי הרוח ויבחן על פי קריטריונים מחמירים. ההיסטוריה העתיקה והחדשה מלאה באין סוף דוגמאות כיצד משאבים מוגבלים שאינם מנוהלים כראוי הופכים מקום שבו עושקים זכויות של בנ”א.

מרחב מצומצם מחייב תפקוד קונקרטי ויעילות המשנה את האדם לכלי שרת. מושגים כמו חכמה וטוב שוב אינם נבחנים כמעלה עצמית אלא נבחנים על פי קריטריונים המודדים יכולת תפקודית. גם מושגים כמו צדק והגינות אינם יכולים להיות מוחזקים רק על ידי תודעה עצמית הרגישה לזכויות אדם אלא הופכים להכרח שיש למסדו. כל אימת שזכות הזולת למקום משלו תלויה בזכותי שלי למקום משלי עלול צמצום זכותי לשלול ממנו לחלוטין את זכותו.

אני מעלה השערה שהמודעות היתרה בימינו לזכויות אדם נובעת אף היא מן המרחב האישי. במילים אחרות על מנת שאוכל להחזיק בתודעה עצמית בלתי תלויה עלי לאפשר זכות זו גם עבור הזולת. אלא שערכים הנובעים מתוך מרחב אישי עשויים שלא להיות רלוונטיים ברשות השוללת מרחב אישי. משצר לבריות גם עיניהם הופכת צרות, ושוב אין מקום רב לסמוך על מודעות לחוסר צדק היכן שזו נשענת על נפח תודעתי שבהגדרה שאינו מסוגל להכיל חסר.

היינו שתודעה עצמית הנשענת על קניין, רוחני או גשמי, השכלה או נכסים, ועל כל מה שנכנס תחת הקטגוריה של ”שלי” – אנשים שלי, בית שלי, מדינה שלי, דת שלי ,חכמה שלי, עשויה שלא לעמוד בעתות צרה.

מרחב קיומי צר מעלה שאלות קיומיות. אלו בתורן מחייבות אותנו להגדיר היטב ומדויק מהו שאסור ומהו שמותר. שפע רוחני או גשמי פוטר אותנו מלהגדיר דברים ובעיקר את עצמנו באופן מדויק ואילו חסר מחייב הגדרות מדויקות.

כעת המילים אסוּר ומוסר הופכות שכיחות הרבה יותר.

לומר, במקומות בהן תנועה שאינה מדודה דוחקת את הזולת ומעוררת מדנים שם נדרש צוו. צו משמעותו שגורם חיצוני (יראה) מכריח ואוזק את האדם. ליברליזם הוא תביעה למרחב אישי, אבל בעתות בהן לא יתאפשר מרחב שם אנו וזולתנו נהיה מוכרחים להיות אסורים וכפותים.

מכאן לדעתי הסיבה להזהרת התורה והנביאים  על מצוקות. המודעות לעני לגר ליתום ולאלמנה מסמנים מודעות למצב קיומי קשה. במילים אחרות, התורה מודעת היטב למרחב הצר של הקיום. ושלא לומר שפעמים רבות המרחב האישי הגדול מדי של פלוני מוביל לניצול השולל את זכותו של אלמוני לאוכל.

כך אנו גם מחנכים את ילדינו כל אימת שאלו מבקשים להשתעשע ולשחק בלי גבול. האמירה ”רק עוד רגע אימא, עוד מעט …” אינה מתירה לנו ברירה אלא לדרוש מן הילד לשים גבול. לומר, שחלק ניכר מתפקידנו כהורים וכמחנכים נועד כדי לספק מענה עבור המקרים בהם ‘תודעת העצמי’ של הילד סותרת את המציאות.

ההגבלה שהורים מגבילים את ילדיהם נובעת מתוך דאגה כנה להקנותם כלים ומיומנויות כדי להתמודד עם מרחב קיומי וראלי מצומצם הרבה יותר. לומר, שחלק ניכר מן ההכנה לחיים מוקדש להקניית מודעות פנימית האומרת שהעולם מצומצם הרבה יותר מכפי שנדמה לילד. המקום, הזמן, האדם, יחסינו עם הזולת, החכמה, הרוח, כולם באים בצמצום ועל הכל לבוא במידה.

הכלל ”שהמשאבים תמיד מוגבלים” הוא אחד הכללים החשובים בחיינו. למעט ”התרבות האמריקאית ותולדותיה” אין דבר שאינו תובע איזו קונקרטיות, וקונקרטיות משמעותה להסכין עם הצמצום. החיים תובעים מאתנו ללמוד לבחור, וכל בחירה מאלצת אותנו לוותר על משהו.

אחרי הקדמה ארוכה זו אני מגיע אל יחסי אדון ועבד שלנו עם הקב”ה.

החיים מלמדים אותנו ענווה וכפי שאמר חכם אחד שאין אמת מבלי ענווה. לומר שמבלי ענווה לא ניתן לקבל את האמת שהחיים אינם כפי שהיינו רוצים שיהיו. במילים אחרות למרות אסכולות מודרניות עדיין המרחב האישי אינו קל להשגה. עובדה זו שהמקום לעולם צר מכפי שהדמיון מוכן לקבל משליכה על האופן שבו מוסר ודברים חשובים אחרים מופיעים בחיינו.

הרע בעולם ניזון היטב מכך שקיים חסר.

מה עושים כשאין די מקום? דוחפים, גונבים אונסים ומרמים. דרך נוספת, ראויה הרבה יותר, אומרת שעל מנת להתמודד עם הצמצום ועם הלחץ שזה מחולל יש להוציא את כל מה שאינו הכרחי.

מכאן אני מגיע אל הבנת מקומו של הצו ולביאור יחסי מצַווה ומצוּוה ויחסי אדון ועבד.

הצו והצמצום המתלווה אליו נבחרו להיות הקונספט והכלי הבסיסי המגדיר את הקשר שבין אלוקים ואדם ובין האדם לזולתו. אין כאן סיבה שרירותית אלא הבנה עמוקה שהעולם כלל אינו רחב כפי שנדמה ואדרבה צר ומצומצם הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים לקבל. העולם שבו אנו חיים נמצא כמשאב מוגבל ומשאב מוגבל משמעותו משאב יקר יותר וככזה ניצולו מחייב הקפדה יתרה.

מערכת היחס שבין האדון עם עבדיו היא שנבחרה לשמש מענה עבור מציאות המתאפיינת בצמצום קיצוני. כעת נדרש כלי פונקציונלי שצורתו היא אדם נטול קניינים, ללא מרחב אישי וללא תודעה עצמית. אדם שהפונקציונליות לבדה היא שמגדירה את זהותו.

עבד הוא אדם ללא מרחב אישי על כל המשתמע. במילים אחרות עבד הוא מי שמקבל לחלוטין את העובדה שלו עצמו אין מקום. לשון אחר, מי שאינו רואה עצמו זכאי למקום מסוגל טוב יותר להתמודד עם חוסר מקום.

דלותו של העולם אינה מצטמצמת לחלוקת העושר אלא מתפרסת אל מכלול  הנושאים הקשורים עם ‘דעת’. צמצום הדעת, בין זה עם נובע משום מיעוט השכלה או משום אגואיזם (שאין האגואיזם אלא חסרון ידיעת הזולת) מחייב אותנו לסגל לעצמנו את הפונקציונליות.

מכאן מקומו של עבד ה’. שלא כעבדות לבשר ודם שם העבד משועבד לרווחתו של האדון, העבדות של כאן מכוונת לרווחתו של העבד על מנת שזה ישיג את המיטב שניתן להשיג במקום צר. הן המצוות שבין אדם למקום והן שבין אדם לחברו נובעות מתפיסה שניהול היחסים חייב להתחשב בעובדה שהמקום צר.

הדברים בניגוד לתודעה המודרנית שזכויות אדם קשורות עם מרחב אישי.

ככל שהמקום הופך צר יותר (ויש מספיק דוגמאות) כך גם גדל ההכרח במוסר ואתיקה. כפי שהבין לוינס אזי היחס כלפי הזולת נגזר ממידת החובה שאני חש כלפיו. מלחמת העולם חשפה את כישלונו של ההומניזם. שלא בכדי דווקא המודעות לצמצום ולחסר היא שמחדדת את המודעות אל חוסר הצדק ואת הדרישה למוסר.

להבנתי גם המחירים שנאלצנו לשלם כיהודים עבור התביעה המודרנית למרחב הנקראת לאומיות קשורה עם סוג המרחב שאינו מעונין להתחלק במשאבים. גרמניה לגרמנים ופולין לפולנים, ויהודים החוצה, במילים אחרות ערכים התלויים במרחב אישי יציבים הרבה פחות.

כפיפות לצו ועבדות משמעותם שבכל הנוגע לרצונו של הקב”ה שם אנו חסרי מרחב אישי. מכאן חשיבותה של העבדות כמודל עבור המצוות היות ומודל זה מיועד להתמודד עם מרחב צר.

אגע בדוגמא שתאיר את הדברים. מאין נובע הקושי לסעוד הורים זקנים?

מדוע מטפלת בשכר מתפקדת הרבה יותר וטוב יותר מאשר הילדים? התשובה לכך פשוטה, המטפלת דחתה מעצמה את המרחב האישי והפכה את הטיפול בזקנים לדבר פונקציונלי. במילים אחרות את המרחב האישי (המשכורת) היא משאירה למקום אחר. מנגד בקרב בני המשפחה טיפול וההתמסרות להורים נתפסים כמי שדוחקים את המרחב האישי. לא שאנו רעים אלא שיחסנו עם הזולת מחייבים צמצום המרחב האישי.

לכך עומד המוסר ומכאן מקומה של הפונקציונליות, לאפשר תפקוד מרבי למול מצבים המצרים את זכותנו למרחב אישי ובלבד שנדע יחס פונקציונלי ממעט את הקשר האישי.

אלא שכאן עלינו לגעת במתח שבין יחסי אדון עם עבדיו לבין הליברליזם המודרני. מערכת יחסים פונקציונלית מוותרת על היחס האישי. לומר שכל אימת שהיחס לזולת מתבסס על מגע אישי הוא אכן הרבה יותר אישי. מכאן הדרישה המודרנית לאהבה ולקשר משמעותי והמיאון בחיי נישואין המגדירים תפקידים.

די להתבונן על השינוי העצום שחל בסביבת העבודה, בחינוך ובכל תחום מתחומי הטיפול כמו בפסיכולוגיה וכו’ כאשר אלו פונים אל האדם עצמו. פסיכואנליזה ופסיכולוגיה מתמקדים בעיקר בפרסונליות שלנו. מכאן הפער שבין תפיסת התורה את האדם לבין המודרניות. כביכול הדגשת התורה את התפקוד באה להזכיר שאנו חיים במרחב קיומי צר. ”ואהבת את ה’ אלוקיך וגו”, רגש שאמור היה להיות נובע מתוך התודעה העצמית גם הוא מופיע כצו.

היות וההוויה היא שמעצבת את התודעה הרי שכל אימת שיצטמצם המקום תצטמצם גם התודעה. במקומות שבהן אין די למקום אישי נאלץ להמיר את האמפטיה לזולת בתביעה לתפקוד ולפונקציונליות.

מעולם לא חסרו יהודים חכמים ועשירים בעם ישראל, ועדין להיות עבד משמעותו להיות מסוגל לוותר על זכותי למרחב אישי ולקניין היכן שהקב”ה מצווה.

עקידת יצחק חשפה את המתח שבין צו ובין תודעה עצמית.

בנקודה זו נעוצה להבנתי ההוויה של העולם המודרני. זה מצטיין במה שאני קורא לו הרחבת המקום האישי.

צורת השלטון שנהגה בימים עברו הייתה היררכית, והמונרכיה והפאודליזם הם שנהגו ברוב המקומות. כפי שמבואר במור”נ שיטות אלו נתפסו כאמצעי עבור עולם שבו גם האמצעים מוגבלים ביותר וגם המרחב האישי צר. דלות ההוויה עצבה את התודעה וכמו בעתות של צר ומצוק מרחב קיומי צר תובע ניהול ומשטור קפדניים הרבה יותר. מקום צר הופך מועד לחיכוכים ולניגודים ומחייב הכפפה לסמכות ולניהול על פי צו חיצוני הרבה יותר מווילה רחבה באי בודד.

רגילים לומר שהמלכות וההיררכיה הם שתבעו את ההכנעה. למרות שגם אלו נטלו חלקם במידה גדושה, עדיין להבנתי עיקר ההכנעה נבעה מן החיים המצומצמים עצמם. ההוויה הדלה ותנאי החיים הקשים הם אלו שהכתיבו הכנעה והם שגם הכתיבו את צורת השלטון.

לא ניתן לצופף עשרה נפשות בחדר צר מבלי שאלו יסגלו הכנעה כלפי המציאות וכלפי סמכות.

”אישה נאה דירה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם”. כיום עושר המדינות הפך לעושר בלתי יאמן. המהפכה התעשייתית והטכנולוגית, הרווחה הכלכלית והשפע הגשמי, כמו גם ההשכלה הפילוסופיה והמדע ובעיקר החירות האישית שינו את העולם. הדמוקרטיה, הזכות לבחור ולהיבחר, החופש, הזכות לשוויון, הפמיניזם הפלורליזם וכו’ כל אלו נמשכים מן העובדה שיש מקום לאדם כשלעצמו.

אין סוף של סוגי לחם, ועשרות אם לא מאות טעמי גלידה כל אלו נובעים מן המקום שאותו תופס המרחב האישי. מרחב אישי מאפשר תודעה עצמית מפותחת על כל המשמעויות הראויות והבלתי ראויות שנגזרות ממנה.

אדם שהוא רק פונקציונלי הוא אדם שממלא פקודות וחסר תודעה עצמית.

רלטיביזם ופלורליזם מתבססים אף הם על תודעה עצמית מפותחת. משיש מקום אישי אין הכרח לחלוק אמת אחת, ערכים משותפים, לחיות יחד ולקבל את ההשלכות העולות מן ההכרח לתפקד במקום צר.

המודעות המפותחת לזולת ולזכויות אדם ראויה לבחינה מדוקדקת היות ונמשכת בתולדה מן המרחב האישי גופא. היינו שהמודעות העצמית שלנו היא שמאפשרת לנו דאגה לזולתנו.

אני מרשה לעצמי לתהות בקול שמא בניגוד למוסר הישן שהיה מוסר של עניים, המוסר כיום הוא של עשירים.

כאשר תועמד בסכנה הזכות למרחב אישי, הזולת הוא זה שיתבע לוותר על זכותו למקום. מוסר זה ראוי לכנותו בתואר מוסר של עשירים.

המודעות למצוקתם של הבריות ביטלה את העבדות וטוב שכך. אלא שלביטולה טעם נוסף כאשר למרחב האישי משקל רב בביטול יחסי ‘האדון עבד’ הקדומים. שמא שלא כפי שנדמה אין ביטול העבדות תלוי בכך שהפכנו טובים יותר, אלא בעובדה  שאנו מודעים הרבה יותר לצורך במרחב אישי.

מן הדברים עולה נפקא מינה אפוקליפטית, האומרת שאם ח”ו נאלץ לחזור לתקופה אפלה יותר ישוב העולם לקדמותו. עת שיחזור המקום וישוב להיות צר מאבק על הזכות למרחב אישי עלול אף להשיב את העבדות למקומה.

גם הקפיטליזם חושף את התלות בין עושר פרטי ובין הזכות למקום. קפיטליזם במשמעותו הקיצונית טוען שאת החירות האישית יש לקנות בשוק.  לשון אחר, המעבר מתודעה פונקציונלית – פועל ושכיר, אל תודעה עצמית תלוי בכוח הקניה.

לכך מכוון הקב”ה את אברהם אבינו באומרו כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

כל שהמקום מאורגן היטב, נאה ויפה גם אנו נעימים וטובים יותר (שוויץ). ואילו במקומות שבהם צר (כמו בכבישים ובבתי חולים) שם אנו כבר הרבה פחות אדיבים … ופחות בנ”א …

למרות שמאמר זה ביקש להצדיק את היחס של אדון עם עבדיו כקונספט המיועד לשרת מציאות דחוקה עדיין לא ניתן להתעלם מן השינוי שחולל הליברליזם וביותר מן הצורך שלנו בתודעה עצמית. כאן לדעתי נעוצה נקודת המתח שביננו, וביתר דיוק בין חלקנו לבין העולם החרדי. אותה תודעה עצמית גם מקרינה על איכות היחסים שבין האדם לאלוהיו ובין האדם לזולתו. לומר שכיום עבור רבים לא ניתן להסתפק במערכת יחס פונקציונלית עד שנדרשות מערכות יחסים אישיות הרבה יותר.

נקל להבין זאת דרך ההבדל שבין חדר האורחים החרדי לבין הסלון החילוני. הראשון מכיל ספריה תורנית ענפה ושולחן שבת ורק אם נותר מקום יכיל גם ספה. היינו שהחדר המרכזי מכוון במידה יתרה לפונקציונליות. לעומתו החדר הסלון החילוני מהווה מקום מפגש הרבה יותר אישי.

כך גם לגבי אופי הקשר עם הקב”ה. למרות שחילונים רבים מאמינים באלוקים ואף מחפשים דרכים רוחניות כמו תפילה ולימוד כדי להעמיק ולהתקשר עם השי”ת, עדיין ממאנים בשמירת המצוות כדרך דתית. גם כאן הסיבה לכך שהמצווה מצמצמת את המרחב האישי. היינו שהופעת הצו כהכרח חיצוני סותרת תודעה עצמית במקום שכל מהות הקשר הוא בעיקר אישי.

מכאן גם ההבדלים באופי ההתגלות שבה מופיע הקב”ה. אצל הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פ”ב ה”א) הכרת האל דרך כרוכה עם התבוננות על הבריאה. היינו שההתבוננות על העולם מחייבת את הכרת האל. הגדרתו זו של הרמב”ם אינה מגדירה נכון את איכות החיבור שיש לחילונים רבים עם הקב”ה, המופיע בעיקר כחיבור נפשי ופנימי המושתת בעיקר על תודעתו העצמית של המאמין.

לא פעם אנו עדים לשיח של חרשים המתקיים בין חרדים לחילונים, מן הסיבה שאצל הראשונים השיח מושתת בעיקר על חובות ואילו אצל האחרונים על הכרה עצמית.

באיזה מובן תפיסת המוסר של החילונים קרובה הרבה יותר למאמר הילל שאמר ”דעלך סני – לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור” ולר”ע שאמר שאהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. כאן הכרת זולתי נובעת מתוך הכרת עצמי. כמדומני שהאיש החרדי אינו נזקק להכרת עצמו ביחסיו עם זולתו, עבורו די בחובה שמטילה עליו ההלכה.

כבר הזכרנו את דברי המשנה ביומא שאשתו זו ביתו עד שנדמה שעולמם של שומרי תומ”צ הוא עולם יותר גברי מאשר העולם המודרני שהוא הרבה יותר נשי. שם השייכות והקשר האישי כמו גם הרגשות האישיים תופסים מקום רב בעיצוב התודעה.

השמטות:

מרחב אישי משליך על תפיסת המוסר שלנו ועל מערכת היחסים שבין אדם לזולתו. דתיים מרבים לציין את האגואיזם ומסרבים להתמודד התודעה העצמית שממנה מתפתחת תודעה של זכויות אדם.

אם נאמץ מונחים של ‘הוויה’ ו’תודעה’ נשאל עד כמה המוסר וביותר תודעת זכויות האדם שלנו קשורים עם זכותנו אנו למרחב אישי? לומר שאחרי והמרחב האישי הפך להוויה שבתוכה אנו חיים, מה ההשלכה על האנושיות ועל המודעות המוסרית שלנו נובעים ממנו.

כמדומני שחלק ניכר מהרגישות  והמודעות שאנו חשים כלפי זכויות אדם וביותר כלפי חירות נובעים מעצם היותנו בעלי חירות, היינו בעלי תודעת עצמנו. כפי מידת ”המרחב האישי” (חירות) – פיזי נפשי ורוחני, שיש לנו כך אנו מודעים לצורכו של הזולת למקום משלו.

 

 

 

 

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתוב/כתבי תגובה