תהום רבה

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

יום חמישי אחד לפנות ערב נכנסתי למרכול כדי לקנות כמה מצרכים לשבת. כשהייתי סמוך למדפי הלחמים פנתה אלי לפתע אישה כבת ארבעים וחמש, חבושה בכובע על פאה, מובילה עגלת ילדים ובתוכה ילד כבן שלוש שנראה מוזר מעט.

“אתה כותב סיפורי אמונה?”, שאלה.

“כן”, עניתי.

“יש לי בשבילך סיפור אמונה שעוד לא שמעת בחייך!”

“כבר שמעתי וכתבתי סיפורים רבים. קצת קשה להפתיע אותי, אבל את מוזמנת לנסות”.

האישה החלה לספר:

“אני משתייכת לאחת החסידויות בעיר. יש לי עשרה ילדים, והסיפור החל כאשר ילדתי את ילדי התשיעי. מיד לאחר שנולד הסתבר שהוא ילד חריג. בתחילה קיבלנו את הידיעה בהלם. לא חלמנו שיקרה לנו מקרה כזה ובפרט אחרי שמונה ילדים בריאים לגמרי. הבנו שמהלך חיינו משתנה כעת, ובהדרגה התחלנו לגייס כוחות. החלטנו לקבל את גזירת הקדוש ברוך הוא באמונה ולטפל בילדנו החריג בכל כוחותינו”.

הבטתי בחמלה בילד שישב בעגלה, והיא המשיכה:

“נתנו לו הכול. טיפלנו בו באהבה כפולה ומכופלת. בעלי ואני וכל הילדים השתתפו בכך. הטיפול בו תבע מאתנו טיפולים תכופים. כאשר גדל, נכנס לגן מיוחד שמתאים לו. הילדים שלנו ממש רבו ביניהם מי ישחק ויטייל אתו. בקיצור, נתנו את הנשמה. אני לא רוצה להתפאר, אבל ממש הצטיינו בטיפול”.

ניסיתי להבין לאן היא חותרת. נכון, יש כאן סיפור של קבלת הדין באהבה ומסירות נפש למופת, אבל במה הוא שונה מסיפוריהן של משפחות אחרות שמתמודדות בגבורה עם מציאות כזו?!

“כל כך התמדנו בטיפול בילד עד שהקדוש ברוך הוא שלח לנו פרס הצטיינות…”

הסתקרנתי. איזה פרס יכולים לשלוח משמיים למשפחה שמוסרת את נפשה כדי לגדל ילד חריג?! ובכלל, איך הם יודעים שזהו פרס על המאמצים הללו?!

האישה הצביעה על הילד שנמנם בעגלה ואמרה:

“הוא שלח לנו ילד חריג נוסף…”

היא אמרה זאת באמונה שלמה, ללא נימת טרוניה. משפטה זעזע אותי. חשתי שהוא נוגע בתהומות ההשגחה. בדרך כלל סיפור השגחה מתחיל באיזה צער ומסתיים בהפי-אנד או לפחות בחוט של תקווה, ואילו הסיפור הזה מסתיים בסימן שאלה ואחריו נקודות שלא נגמרות. הודיתי:

“באמת עוד לא שמעתי סיפור כזה…”

יצאתי מהמרכול והרהורים על שכר ועונש הציפו את נפשי. אנחנו לא מבינים את השגחת הקדוש ברוך הוא בעולמו. יש “צדיק וטוב לו” ו”רשע ורע לו”, שאת זה ניתן להבין, אבל יש גם את הצד האפל של ירח האמונה – “צדיק ורע לו” ו”רשע וטוב לו” שמתגבר מאוד באחרית הימים. יש על כך כל מיני תירוצים, אבל בעומק תהומי כזה לא נתקלתי אפילו בספר איוב: צדיקים שקיבלו יסורים באהבה, ובזכות זאת הם מקבלים יסורים נוספים. כאילו אמרו להם משמיים: “אם אתם יודעים לסחוב כזה עול באהבה, נעמיס עליכם עול נוסף…”

פסעתי עם עגלת הקניות הקטנה על המרצפות האפורות בשדרת הברושים השלווה בדרך לביתי, העפתי מבט בשמיים המקדירים, וכדרכי כספתי אל עולם שטובו גלוי לעינינו, בלי תהומי תהומות, כאן ועכשיו.

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

2 מחשבות על “תהום רבה

  1. אכן משפחה מיוחדת!

    הניסיון הזה הוא קשה מאוד מאד. הייתי לפני כשנה בברית של ילד עם תסמונת דאון. שוחחתי עם המוהל, והוא שיבח את ההורים על כך שהם הסכימו לגדל את הילד שנולד להם.

    שאלתי אותו: “האם זה כל כך מיוחד, שהסכימו? הרי זה הילד שלהם, זה החיוב שלהם!”

    תשובתו: “הרבה מאוד הורים משערים מתחילה שלא יהיו מסוגלים לשאת את הנטל, ומיד אחרי הלידה מוסרים לאימוץ. כמעט כולם.”

    אני מכיר מספר משפחות עם ילד כזה תוצרת בית, וגם אחד שמאומץ. קשה לי להאמין שהמוהל דייק בדבריו, ונראה לי שהוא הגזים. אני לא יודע.

    אבל חשוב שנדע להעריך באופן מיוחד את כל ההורים בעלי ילדים חריגים.

    ולא רק דאון, ואוטיזם כבד.

    גם התופעה ההולכת ומתרבה של ספקטרום האוטיזם בתפקוד גבוה [זינוק עצום בשנים האחרונות, לצערי], וריבוי הסובלים מלקויות קשב וריכוז, המטילים עומס וסטרס תמידי על ההורים, מחייבים רגישות וכבוד לאותם משפחות.

    תודה רבה על הסיפור !

כתוב/כתבי תגובה