להיות או לא להיות?  זו השאלה?

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

האדם קרוב אצל עצמו. זו המציאות הכי פשוטה והכי ברורה ביקום.

החלק הרוחני שלי [נשמה, תודעה, “ה”אני” או כל שם אחר שתרצו] קשורה לחלק הגשמי שלי [גוף, מידות, אישיות, רגשות, פעולות, כשרונות, אופי, וכל מאפיין אחר שתרצו לשייך כאן]

יש בי, ובכל אדם באשר הוא, ייחודיות. משהו מיוחד, ולפי דברי רבי נחמן, משהו כל כך מיוחד שאין באף אחד אחר בעולם את הנקודה המיוחדת לי. ככל שאני זוכה לגלות את זה יותר, לעצמי, אני מרגיש את הזהות האישית, הפרטית, המיוחדת… שלי.

מתיקות כזו, שאם הייתי חווה אותו במלואו, לא הייתי צריך כלום בעולם מעבר לכך. נשמת אלוקים חיים.

זהו קוטב אחד של הספקטרום, הקשת, והוא ריבוי הגוונים. כשם שפרצופיהם… כך דעותיהם. כל אחד… יהלום, עם שבעים פנים.

הוא שייך למושג של ריבוי הפעולות המשתנות.

בקוטב השני של הקשת… האחד הפשוט. היה הווה ויהיה, עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ה’ אחד ושמו אחד. אין עוד מלבדו.

אחד הביטויים לאחדותו יתברך, הוא השאיפה שלנו למצוא ולחוות זהות משותפת. התשוקה להתאחד. לחוות קשר וחיבור, ולהיות כלולים בתוך…  להרגיש חלק ממשהו יותר גדול, יותר חזק, יציב, איתן ובטוח. לא ספינה העולה ויורדת לפי הגלים שעוברים עליה, אלא טיפה מן הים הגדול, שלא יכולה להינזק… כי הים כולו ענק, זורם, נצחי ואינסופי.

זהות קבוצתית. קולקטיבית. אני לא לבד, אני חלק מהכלל.

אילו היינו יכולים להרגיש את האחדות עם כל הבריאה כולה, לגמרי, ללא הגבלה, לא היינו צריכים שום דבר אחר. אחדות מלאה מושלמת. עם הכל… עם בני אדם, עולם החי, הצומח, הדומם. מקבלים חיות אלוקית מכל דבר.

רואים שה’ רצה אחרת. שלא יהיה כל כך קל להגיע לאחדות הזו באופן רציף, מתמשך וקבוע.

יעקב אבינו, שמיטתו שלמה, לא הוליד בן אחד שימשיך את דרכו. הוא פיצל את עצמו לשנים עשר שבטים. זהו היסוד של בניית התשתית של האומה. רבי נחמן אמר שיעשה את חסידיו כתות כתות, והעיקר שימשיכו להיות ביחד. יש רצון אלוקי ליצירת קבוצות, שבטים, התאגדויות, חבורות.

כל אחד עם הייחודיות שלו, לשמור מקצת מן הקוטב של ריבוי הפעולות המשתנות. והעיקר, שהקבוצות יחיו בשלום זו עם זו. ושהיחידים בתוך הקבוצות אכן יחיו עם שלום מיוחד בתוך הקבוצה.

יש כאן איזון ושילוב של שני הקטבים.

יש כוח עצום במושג של האיזון. השם של המהות הזה הוא: חיבור שני הפכים.

עניין של האיזון הזה, החיבור של ההפכים, כבר נדון בהרחבה בספרי רבי נחמן.

כבר עלה בפילוסופיה של אומות העולם שאלה כזו: “להיות או לא להיות?”.

ללא הכרה בבורא עולם, יש שאלה כזו. אצלנו אין כזו שאלה, אבל משהו דומה יש.

אנחנו עוסקים בתקופה זו בהקמת פלטפורמה להתאחדות רצינית ומהותית של בעלי תשובה בארץ הקודש. עד עכשיו, היינו בבחינה של “לבד”, פיתחנו את הקוטב של הפעולות המשתנות, הייחודיות הפרטית של כל אחד ואחד.

ועלה ברצוננו, לחתור לזהות משותפת. להתכללות ביצירת קבוצה וזהות משותפת חדשה, המתבקשת, אבל לא פשוטה.

עולה כאן שאלה אמתית, מהותית ונוקבת: להיות לבד, או לא להיות לבד?

לשמור על הייחודיות שלי האישית, או למסור את עצמי, בקיזוז, בהכנעה, בזהירות ובעדינות … לכיוון הקוטב השני: חיבור, אחדות.

צריכים כאן הרבה מאוד איזון. סבלנות. עבודה. שפלות. אמונה. אריכות אפיים. אויר של ארץ ישראל. זך ונקי.

הרבה מאוד בעלי תשובה שייכים יותר לקוטב של הייחודיות האישית, ופחות לקוטב של הקבוצתיות. אני ביניהם. זה עזר לי, ואולי לעוד הרבה, בשלבי ההחלטה של חזרה בתשובה, כאשר “דילגנו” על נורמות חברתיות של העולם החילוני. זה עזר לנו לא להיבלע בתוך הציבור החרדי.

וכעת… זה טעון בדיקה. אם אכן נרצה לנוע לכיוון הקוטב השני, באיזון….

אם נזכה, אז, אולי בקרוב, הקולות המאחדים יתרבו, ונזכה לומר “שנים עשר אחים אנחנו”.

אם נזכה….

לסיום, אולי רעיון מחודש בפרשה:

“וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו”. נראה לפי הפשט, שהכוונה היא לאחר הפסוק: “ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו”, וכעת הם כבר נרגעו ויכלו לדבר. אבל בדקדוק במילים: בתחילה לא יכלו לענות, וכעת יכלו “לדבר” אינן בהתאמה.

על דרך האפשר, לקשר את הדברים אל הפסוק בתחילת פרשת וישב: “וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום.”

ורק כעת, לאחר שהם הבינו שכל מעשיו של יוסף היו ע”פ תכניתו המושלמת של בורא עולם, והפירוד שלו מהם היה רק לצורך האחדות, אז התקיים בהם: “ואחרי כן דברו אחיו אתו” – לראשונה היה להם דיבור אתו לשלום.

מחכה לשמוע תגובות ממגוון רחב של משתתפים בפורום, להרחיב את המעגלים.

בבקשה…. מהרבים השקטים, נא להתעורר ולדבר… לשלום.

בתודה מראש

רפאל

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

4 מחשבות על “להיות או לא להיות?  זו השאלה?

  1. אוהב את דבריך
    כל אינדבדואל שנדרש להקרבת הייחודיות האישית שלו נמצא בתהליך פנימי של רצוא ושוב,
    אם להסכים ו”לוותר על חירותו” או להמנע למען תחושת החירות,
    אם להפקיר את עצמו למען המטרה או שמא אין המטרה מקדשת את האמצעים,

    גם במהלך הנוכחי, אני מאמין שכולנו נתונים בדיסונאנס הזה,
    קל וחומר כשמתגלעים חיכוכים או חריקות.
    יחד עם זאת,
    אין ספק שכדי שנוכל לתרום ולהרים משהו יותר טוב, או עכ”פ משופר במידת מה,
    עלינו להתמסר לרעיון ולשים את ההבדלים וההתנגשויות של ה”אני שלי” עם ה”אני של זולתי” בצד,
    לנסות לגשר על הפערים או לפחות לא להבליט אותם כדי שהטוב הכללי יצא אל האור.
    הערכתי היא שהסיבה שאנחנו עוד כאן בפורום היא כי כולנו מבינים זאת.

  2. אוהב מתחבר עם עצמי ואל האחר. הדרך לשמר את הייחודי שבכל אחד מתוך הבנה שכולנו משלימים בין החלקים .
    מאמין במילים אבל יותר דרך המפגשים ,דוגל בתהליכים ורוצה לראות אותם מתממשים.
    חיבור בין רצונות שיובילו למטרה נעלה ומשותפת יכול ליצר גרעין שיצמיח גן עדן עלי אדמות.
    שיהיה בנו את הכוח לעמוד מול האמת,ההתפשטות,החיבור,הדבקות במטרה ולעשות את רצון ה’ בנקיות ושמחה אמיתית.

  3. חונכנו לחשוב שלא ניתן לאחוז את החבל משתי קצותיו אבל זאת טעות. לשלום ולשלמות תמיד צריך לאחוז את החבל לפחות משתי קצותיו.
    שתי המצוות האחרונות בתורה הן מצוות הקהל להתקבץ בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה לשמוע את דבר המלך, ולכתוב כל אחד מישראל לעצמו ספר תורה – ובמצוות אלו כבר רמוז היחס בין החיבור לכלל והעבודה האישית ויש גם התקבצויות קטנות יותר בשבתות ובראשי חודשים וברגלים והם משלימים ובונים זה את זה והמשל פשוט:
    אם אתה לא מוכן להיות הבורג המסוים באורך ורוחב מדוד עם הראש המתאים וההברגה הנכונה לא צריך אותך במכונה והמכונה לא תפעל.
    המציאות האנושית והחברתית הרבה יותר עמוקה ורחבה ומורכבת אבל העיקרון דומה: אם לא תהיה מה שנועדת להיות ותעשה את העבודה האישית על הצד הטוב ביותר המכונה חורקת או מושבתת, וכאשר המכונה חורקת חלקים מסוימים אינם יכולים לפעול ומחפשים אולי יש מכונה שבה הם יכולים להועיל או סתם מבוזבזים לריק.
    כמו הרבה ביטויים רציניים או הלצות שכבשו את עולם המחשבה והפכו לאקסויומות שגויות שמזיקות לאנושות כך גם הביטוי השקספירי הזה “להיות או לא להיות” הוא שגוי ומטעה,ולפעמים הטעות היא רק בהגהה קלה או אפילו רק בניגון – במקום להניח בסוף הביטוי סימן שאלה צריך לומר “להיות ולא להיות”! טוב לו שנברא וטוב לא שלא נברא שמאל דוחה וימין מקרבת, כי רק כאשר יש “אלו ואלו” – אז הדברים הם דברי אלוקים חיים ועושים פרי וברכה.
    בעולם המעשה – טבע ומכונות – אלו הם דברים פשוטים בתכלית, ולפלא הוא שעולם המחשבה האנושי כופה מציאות חד מימדית צרה ויחידה. וגם כאשר אדם מתחיל לחשוב באופן רב מימדי עדיין יש הרבה עבודה להמשיך את החשיבה הזאת חזרה לעולם החברתי אבל בשנים האחרונות התהליך הזה תופס תאוצה ומגיע עד לרבדים הכי חיצוניים של מחקר ואומנות, ושוב למרות היתרון העצום שיש לנו במאמרי חז”ל על נהר היוצא מעדן, ו-70 פנים לתורה, וכנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו’ וכו’, אנחנו קצת מדדים מאחור ומתעקשים על אמת אחת ויחידה שתקיף את כולם ותמסגר את כולם וכו’ ולא מתאימים את עצמנו לתפקד כמו שצריך במציאות של האמת נעדרת וכל פיסה נמצאת אצל אחד מהעדרים.
    למה?
    כי יש לנו הרבה יותר מדי והרבה יותר מדי זה חסרון גם כאשר האמת הוא הרבה יותר מדי.

  4. תודה רבה לכל מי שטורח להעיר ולהוסיף.

    מקווה מאוד שמעגל המשתתפים יתרחב, בדיון זה ובכל הדיונים.

    אני רואה מתוך דבריו של דוד, לגבי תחושת הדיסונאנס, שלא כתבתי מספיק ברור את רחשי לבי ואת התובנה שהתכוונתי אליה.

    לאור הערתו, אוסיף עוד כמה מילים לחידוד כוונתי:

    הדיסונאנס קיים אך ורק כאשר ההפכים לא מחוברים. זה המצב של האחים שלא יכלו לדבר “לשלום”. כי היה בתוך כל אחד ואחד את הדיסונאנס והפירוד בין ה”אני” הפרטי ובין ה”אני הקבוצתי” או ה”אני של הזולת.”

    אבל אחרי התהליך עם יוסף, הם זכו לחיבור ההפכים, למצב שאין שום סתירה ו/או וויתור. כי הכל אחד. יוסף זכה לעניין זה [ואח”כ היה יכול להנחיל אותו לאחיו] דווקא, ממש דווקא … כאשר הוא קיבל באהבה, לכתחילה, את כל מה שעבר עליו, כולל 12 שנים בבית הסוהר, דווקא במקום שהכי היה נוגד לאגו שלו, בתוך החושך של הבור ושל בית הסוהר, היה ה’ עמו תמיד. נקודת אור של חנוכה בתוך החושך הגמור. ללא תחושת דיסונאנס. ייסורים באהבה. קבלת ההתנגדות למה שאני חושב, לדרך שלי…. באהבה של לכתחילה. באמת באהבה, לא מן השפה ולחוץ. לא מתוך נימוס או רצון להסתדר בלי מריבה. בדיעבד.

    אדרבה ! עם תחושה חמה ונעימה בלב, גם , ובעיקר, כשחולקים עלי.

    אהבת רבי יוחנן לריש לקיש. תורה ד’, ותורה ו’.

    הרצון של הזולת והרצון שלי מתחברים, מתאחדים, ואין דיסונאנס. יש דיבור של שלום. דיבור היוצר כלי מחזיק ברכה.

    אולי נזכה כאן לרוחו של יוסף, ולאהבה של דוד ויונתן שאיננה תלויה בדבר.

    באהבה, רפאל

כתוב/כתבי תגובה