בעלי תשובה כגשר בין העולמות

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

בשבת פרשת “תולדות” התקיים כנס מעניין של מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל, שנערך בבית הארחה “בית וגן” בירושלים. הכנס היה צבעוני במיוחד, שכן השתתפו בו חברי רשתות של קהילות חילוניות בארץ, כגון: בוגרי “השומר הצעיר”, “הנוער העובד”, לצד חברים דת”ל – “בני עקיבא”, “קרן קהילות” (גרעינים תורניים) וכן “נטיעות” שלנו – בעלי תשובה. בית ההארחה הדתי, סעודות השבת עם קידוש וכל השאר, היוו רקע למפגשים ודיונים מרתקים. אחד מהמשתתפים היה רב של גרעין תורני בדרום, פטריוט גדול של ישיבות הציוניות החזקות “הר המור”. במוצאי שבת הוא פגש אותי נרגש ואמר: “בעלי התשובה הם הגשר בין העולמות. לנו השבת בחברת החילונים הללו הייתה קשה, אבל אתם זורמים נפלא”.

הוא לא היה הראשון שאמר זאת. כבר בתחילת הכרותי עם ניתאי שרייבר, איש הקיבוץ העירוני ובוגר “השומר הצעיר”, הוא אמר וחזר ואמר שוב ושוב, כי בעלי התשובה הם הדבר המעניין והמתפתח בדור הזה ויש להם את היכולת לחבר בין השונים בחברה בישראל. רב של ישוב דתי-לאומי, שהתוודע לעיתון “אדרבה” ולסוגיית בעלי התשובה בדורנו, התלהב והתחיל לחקור את הנושא, ערך ראיונות עם חברי הקהילות שלנו ואמר: “אתם התקווה הגדולה של הציבור בארץ ישראל לבנות עולם נכון, כי אתם לא סוחבים על הגב ‘תיקים’ מהעבר, כמו שאר המגזרים”. פרופסור באוניברסיטה הבינתחומית בהרצלייה, האחראי לכנס החשוב, הנחשב והידוע “כנס הרצליה”, אמר כי הנושא של “בעלי תשובה כגשר בחברה ישראלית” מעניין אותו במיוחד ושווה דיון באחד מהפנלים בכנס.

כל אלו, שדיברו על היותנו גשר בין העולמות, לא דברו על קירוב רחוקים, הם דברו על דבר אחר לגמרי. הדוגמא הקלאסית ל”גשר” זה מתרחשת מזה שנים בעולם האומנים, הזמרים והיוצרים בעלי התשובה – שולי רנד, אביתר בנאי, אהוד בנאי, רמה בורשטיין ועוד רבים אחרים. וכן בעולמות אחרים כמו: סיוון רהב-מאיר בתקשורת, דת”ל חזקים בצה”ל, בעלי תשובה בעסקים וכדומה.

לפני כמה שנים קניתי דיסק שמע של ההופעה של שולי רנד בקיסריה. שמעתי והייתי המום, רצתי וקניתי את דיסק הצפייה והתימהון וההתפעלות גדלו שבעתיים. אלפי אנשים, רובם חילונים גמורים, לבושים מאוד קייצית, שומעים את שולי רנד מספר ושר על עצמו וחייו הדוסיים – מלחמת היצר, בקשה לסייעתא דשמיא, כמיהה לבורא והוויכוחים האמונים. ללא טיוח, ללא חנופה, פשוט שם את עצמו, כפי שהוא (ועם כל הלבוש הברסלברי) והצופים אתו לגמרי, מכירים את המילים, אוהבים את השירים ושרים בעניים עצומות את השיר “אייכה” – שיר הדביקות והכמיהה לה’ ית’. התקשרתי לחבר שלי, בעל תשובה, שפעל ב”קירוב” בתל אביב ושאלתי אותו: “מה הולך כאן”? הוא צחק ואמר: “אני אומר לך כבר הרבה זמן, שקורה כאן דבר אחר לגמרי, ממה שאתם מכירים”.

וכך זה הולך ומתרחב, הופעה “בלתי אפשרית” של אביתר בנאי ואביב גפן, סיוון רהב-מאיר בערוץ 2, רמה בורשטיין סוחפת קהל חילוני לסרטים שהיא יוצרת, בנושאים הקשורים לעולמה החדש. אותי זה מדהים, כי הייתי רגיל לתסריט אחר לגמרי, כמו שקרה לרב אורי זוהר, שהיה מגדולי היוצרים בארץ, וכשהוא חזר בתשובה, חל נתק בינו לבין המדיה, הוא הפסיק מצדו להופיע והם לא רצו לשמוע את ההטפות שלו. “הלכת לי חבר” שר אריק איינשטיין האוהב ותיאר היטב את המצב.

כן, החבר’ה הללו לא עושים “קירוב”, גם לא הידברות יזומה בין דתיים לחילוניים, הם פשוט ממשיכים ליצור ולעסוק באומנות, אומנות, שלהם כמקודם והם נותנים את עצמם כפי שהם היום. בכנות, בפתיחות, ללא רצון להטיף ולסחוב אותך לבני ברק, בזרימה טבעית, בשפה מוכרת, עם בדיחות מובנות, כתוצאה של אותה גירסא דינקותא טבעית של בעל התשובה (אם הוא לא התאמץ בכל כוחו להשכיח אותה).

נכון, שכאשר שולי רנד, אביתר בנאי, סיון רהב-מאיר, אביחי מנדלבליט ואחרים, יוצרים ופועלים בתחומם, הם מביאים, בנוסף למקצועיות הגבוהה שלהם, שבזכותה (וביושר) הם הגיעו למעמדם, את עצמם. הם מביאים, ללא כל בושה ואפולוגטיות, את התורה שיש בהם, את המידות היהודיות, שהם משתדלים לקנות ואת המבט המיוחד של מחפשי קרבת ה’. כל אלה מתמזגים בתוך החיים הפשוטים שלהם ומייצרים משהו קצת שונה, המייחד ומבליט אותם. לא, הם עדיין לא הפכו לגדולי תורה, עדיין הש”ס לא נמצא בכרסם, עדיין המון המון גירסא דינקותא של העולם הקודם, ניכר בחייהם ועדיין הם נבוכים, עולים, יורדים ונופלים שוב ושוב. אבל משהו, משהו מן הרוח של היהדות והרצון לחיבור לה’, דבק בהם והוא משפיע ומייחד אותם. ההפתעה הגדולה היא, שזה אפילו מוצא חן בעיני האחרים, כדבר נוסף ומיוחד, כגוון מעניין למקצועיות שלהם, בשטח שבו הם פועלים.

והזרימה הזאת, יחד עם אותה סקרנות של הזולת להכיר או לשמוע את האיש המוערך, שהוא אוהב ומוקיר, מייצרת איזו השפעה, השפעה בתהליך של עיצוב או מתן צורה לאדם הפרטי ולחברה בישראל, שניתאי קרא לה משהו כמו: “תהליך התיקון של החברה בישראל”.

רוצים דוגמאות? בכבוד:

רמה בורשטיין כתבה וביימה סרט שנקרא “לעבור את הקיר”, המספר בהומור על בעלת תשובה בשנות ה-30, המחפשת שידוך לעצמה. ברעיון עם נועה קולר, השחקנית הראשית בסרט, היא נשאלה בחיוך על השמועות כי היא “מתחזקת”. היא השיבה כי היא לא חוזרת בתשובה, אבל “אני מתחזקת מאז שאני עשיתי את הסרט בהמון מובנים, אבל לא במובן הדתי. אמונה היא משהו שנכנס יותר, באופן משמעותי, בחיים. להאמין שטוב קורה ושכדאי להשקיע בו ולהאמין בטוב. ואני גם מתפללת. התחלתי להגיד כל לילה למי ששומע, מלפני, מצידי, מאחורי ובתוכי, למי ששם, מה אני רוצה, להגיד תודה, מה אני מפחדת, לבקש עזרה. התחלתי להגיד את זה”.

בשעתו הופיע הזמר, בעל התשובה, אביתר בנאי, מהשורה הראשונה של הזמרים בישראל, בסדרה של הופעות עם הזמר החילוני-שמאלני אביב גפן. הם שרו במשותף שירים של שניהם. ההופעה המשותפת הייתה בעצמה חידוש עבור כולם. לאחר ההופעה פורסמה ביקורת נלהבת של מבקר חילוני, באחד מהאתרים החילוניים המובהקים, המהללת את השילוב בין שני יוצרים שונים אלו, תוך שהוא אינו מסתיר את התפעלותו מהקדושה, הנעימות והפרגון של אביתר בנאי, אשר הובלטה היטב בהופעה זו עם אביב גפן.

במרץ 2016 נבחרה סיוון רהב-מאיר, המכונה בפי המבינים “גאון תקשורתי”, להנחות את חידון התנ”ך ביום העצמאות, חידון שנערך מדי שנה בשנה מאז תחילת המדינה והפך לאירוע ממלכתי נחשב. היא הסכימה, אך לאחר כמה ימים היא הודיעה כי לא תוכל להיענות לבקשה (ולא מטעמי דת), לאחר שנודע לה כי המנחה הוותיק של החידון, אבשלום קור, מעוניין להמשיך להגישו, ושקיבל את ההודעה על החלפתו, לאחר 28 שנים, במסרון. הצעד הזה שלה, עורר התפעלות אצל רבים. זו הייתה תגובה נפלאה וחריגה של בעלת תשובה, עם רגישות יהודית, דווקא בג’ונגל של התקשורת. באפריל 2016 נבחרה יחד עם אחר, להנחות את טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות ה-68. לאחר, שהתאוששתי מההלם (בעלת תשובה “דוסית”, עם פאה בני ברקית, תנחה את הטקס הממלכתי ביום העצמאות?!?) המשכתי וקראתי את נימוקי הבחירה של שרת התרבות: “סיון מייצגת רבדים מרתקים בחברה הישראלית, שילוב של נשיות חזקה ועצמאית וגם אשת תקשורת מקצועית ורהוטה, הפועלת למען קירוב לבבות וגשר בין דתיים, חרדים וחילונים“.

גם בשבוע האחרון, דווקא מתוך דברי ביקורת כתב יונתן יבין ב”ידיעות אחרונות”, תיאור נפלא לדברים הללו. וכך הוא כותב על הזמר יונתן רזאל:

“עד שלשום כיבדתי מאוד את רזאל, מוזיקאי מחונן שמעורר רגש גם בליבם של חילונים גמורים, אפילו כאלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

כשאנשים כמוני שומעים את הלהיט ‘קטונתי’, את הלחן העוצמתי שכתב, את הנגינה המלוטשת והשירה המרגשת שלו, הם מגיעים בסופו של מחקר קצר לבראשית ל”ב, והרי הם קוראים פרק תורה ונזכרים שלמדו בבית הספר את סיפור יעקב והמלאך. מיתר נרעד בליבם הציני והם מתקרבים, ולו במעט, לתורה ולאורה. מבחינה זו, רזאל ואמנים דתיים כמותו, שמצליחים לחצות את הגבולות בין ‘השבטים’ בעזרת אמנותם היפה, הם אולי המחזירים בתשובה היעילים ביותר שאפשר לדמיין… הם שולחים יד לליבם השותת של חילונים נבוכים ומושכים אותם באהבה לחיק היהדות”.

אתם שואלים, או.קיי, אלו אנשים מפורסמים או אנשים משפיעים, אבל מה זה נוגע לעשרות אלפי בעלי תשובה פשוטים? אז זה נוגע.

במועצת הקהילות הארצית, שבה משתתפים נציגי קהילות, של בוגרי התנועות החילוניות המיתולוגיות, תנועות הדת”לים, יוצאי העדות: אתיופים, קווקזים, ושאר הקהילות כדוגמת הדרוזים, משתתפת גם “נטיעות” – רשת הקהילות של בעלי התשובה. והנה, תוך תקופה קצרה, הפכה “נטיעות”, כבשה קטנה, בין ארגונים גדולים ובעלי מונופול, לגורם חשוב במועצה, כמין גשר בין אותם קצוות, עד שעלתה ההצעה, שנציגה יכהן כיו”ר המועצה. דבר זה נבע מאותה רוח מיוחדת, אכפתית ומכילה, שאינה דואגת אך ורק למגזר ולקבוצה “שלנו”, אלא מחפשת את טובת הכלל, את השיח המכיל, את העם ישראל בכללותו.

ונרד עוד, עד לאדם הפשוט מהשורה. חבר קהילה שלנו עבד בתמיכה הטכנית של netvision. יום אחד הוא הגיע למשמרת שלו ובכניסה תפס אותו ה”בוס” שלו ואמר לו כי הוא קנה מסרטה חדשה והוא רוצה לבדוק את האיכות שלה. לכן, הוא ביקש ממנו לשבת ולומר משהו למסרטה. חברנו התיישב ואמר למצלמה כי הוא רוצה לומר איזה הערה בפרשת השבוע ואמר משהו נחמד מאוד. ה”בוס” התלהב ,לא רק מהמסרטה אלא מדבר התורה והעלה אותו לפייסבוק של החברה וקיבל 25 לייקים. הוא פנה לחברנו וביקש ממנו כי מדי שבוע הוא יאמר משהו מפרשת השבוע והוא ה”בוס” יעלה אותו לפייסבוק.

בעל תשובה אחר, הינו מתווך דירות תקני, אשר הינו טיפוס חברותי, חביב וחכם. יום אחד הוא בא אלי ואומר כי בתקופה האחרונה קורה לו דבר מוזר, שחוזר על עצמו: הוא נכנס לבתים להראות דירות ותוך כדי כך בעלי/ות הדירה, או השוכר/ת שבדירה, מתחילים לדבר איתו על בעיות “שלום בית” שלהם עם בני הזוג והם ממש מחכים ממנו, לבוש השחורים, להתייחסות ולעצות. הכל בזרימה חברית טבעית וללא “פלונטרים”.

ובאמת החיים היום יומיים בחברה המעורבת, מעוררים הרבה סקרנות ביחס לגישת התורה. אני נזכר, שבשעתו, כאשר נווטת חיל אוויר, בחורה דת”ל, נספתה בסופת שלגים בנפאל, האסון לווה בדרמה אנושית קשה, כאשר היא ועוד שניים, שהיו חלק מקבוצת מטיילים, החלו לפגר אחרי הקבוצה בגלל החולשה הגדולה שלה, עד שהיה ברור כי הם הולכים לאבד את הקבוצה ובכך חותמים את גזר דינם למוות. אחד מהשלושה נטל על עצמו את ההחלטה הקשה: להשאיר אותה ולהמשיך עם חברו ולהדביק את הקבוצה. ואכן, היא נשארה ונפטרה והשניים ניצלו. לאחר הגעתם לארץ, התעסקה התקשורת בשאלה המוסרית הכבדה: האם צדק הבחור בזה שהפקיר אותה. בשני אתרים, שדנו בנושא, הביאו איש אתיקה חילוני ומיד לאחר מכן פנו לרבנים ושאלו אותם, מה אומרת על כך היהדות. לפי התרשמותי, השאלה נשאלה ברצינות ובכבוד רב, מתוך סקרנות חיובית והכרה כי בנושאים אלו יש ליהדות מה לומר. ואכן, הרבנים ענו בצורה פשוטה, ברורה ואחראית (סוגיית “חייך קודמים”), ושאינה מתנשאת.

רבים מבעלי התשובה, הגרים בחברה מעורבת ואינם מסתגרים, מדווחים על התעניינות וסקרנות מקומיים לדעתה של הדת-תורה בנושאי החיים השונים, אפילו שהשואל לא מתכונן להניח מחר תפילין. החבר החילוני בעבודה רואה, שאתה מתנהג בצורה מסוימת בסיטואציה, ששניכם מצויים בה ואז הוא שואל אותך בטבעיות: “מדוע אתה מתנהג ככה?” ואתה עונה לו, שוב בטבעיות וכך הוא מתוודע למבט התורני באותו העניין. כן, אנחנו שם עם קטעי התורה הבלתי סדורים, הבלולים עם השקפות העולם שלנו, עם סימני שאלה לא פחות מסימני קריאה וזה עדיין מחולל פלאים. הם אוהבים את החוסר מוחלטות הזאת, את הכנות האישית, את האנושיות הפשוטה ומי שזקוק להכרעה הלכתית פונה לרב או שאנחנו עושים לו את השרות זה.

זהו גשר נפלא להכיר לעולם החילוני את התורה ואורחותיה, לא כלימוד תורה, חברותא או מדרשה, לא כ”קירוב רחוקים”, אלא כחלק מחיים משותפים המעוררים סיטואציות מורכבות, שאלות כלליות או פרטניות, שלתורה יש מה להגיד והחבר החילוני מסתקרן לדעת מה היא אומרת. במצב זה יכול להתגלות באופן טבעי בחינה של “כי היא חוכמתכם לעיני הגויים, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה”.

כן בוודאי, שזה שייך לתקופה, שבה משהו מהחומות של פעם נסדק, לתקופה המאפיינת ב”קץ האידאולוגיות”, שיצרו הסתגרות מגזרית, לעליה בפתיחות, הכלה ופלורליזם בעולם. ובוודאי, שזה כרוך בפוזה אחרת שלנו ביחס ל”הם”, לחילונים הללו, כשאיננו יוצאים לרחוב מתוך רגש של יציאה לקרב ומאפשרים לרגש הסולידריות והאחווה הטבעית שלנו להתבטא ולזרום. ובוודאי גם שאנו מתעלמים מההתכתשויות של התקשורת והפוליטיקאים ולא שופטים את האדם ברחוב על פיהם.

דהיינו, אנחנו עדים יותר ויותר להתנהלות יותר סובלנית ומכילה המסוגלת (מלבד אצל קנאי האג’נדות השונים) לדון לגופו של דבר ולראות את המעלות המקצועיות והאנושיות, של האדם, כפי שהן. וכאשר אנחנו יוצרים ופועלים בתמימות, ללא חשבונות, ללא הבלטת השונות, ללא העליונות המתנשאת של “הם ואנחנו” ואפילו ללא תאוות ה”קירוב”, אלא מתוך דאגה ואהבת ישראל, כל אחד לפי דרגתו, אין פלא, שאנחנו מוצאים בעלי תשובה ואנשים דתיים, המככבים בשורה הראשונה של העשייה הציבורית בישראל. אנשים המשפיעים בנושאים שונים ומשונים כגון: חסד, אומנות (מוסיקה, כתיבה, ציור), תקשורת, צבא ואפילו סביב בפוליטיקה. יותר ויותר כיפות שחורות או סרוגות נמצאות על הבימה הציבורית, דבר שלא היה בעבר וכל שכן, בעולמו של האדם שבשדות. השפעה זו ניכרת שוב ושוב בחיי החברה הישראלית.

כעת, ניתן לחזור לדברי כל אלו שאומרים כי בצורה טבעית ופשוטה, בעלי התשובה, יכולים למלא את התפקיד של גשר בין הצבורים השונים. להוסיף בתהליכי התיקון בחברה הישראלית ואפילו להוביל, בכל מיני מקומות מפתח, את העם היושב בציון. דווקא בתהליך זה של נטילת חלק ושותפות, דווקא במילוי תפקידים, שלא קשורים ישירות בדת ובקירוב, ללא הכרזות ואידיאולוגיות רמות וגם ללא “תיקים” ממלחמות העבר, מהאידיאולוגיות ההם, שאומנם בנו את המגזרים, אך הבליטו את השונות והפירוד. כעת הגיע זמן החיבור, לא כחנופה, ל”פריץ” השליט, אלא כשליחות בתהליכי החיבור מחדש של עם ישראל.

 

שתף
Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

9 מחשבות על “בעלי תשובה כגשר בין העולמות

  1. אני זוכר את דבריו החשובים של יהודה בכינוס, ובודאי אקרא אותם שוב,
    אבל לפני כן יישר כוח גדול לאמנון על התמונות המוצלחות שהוא בוחר,
    טוב מראה עיניים מהלך נפש.

  2. מסכים לדברי יהודה, אבל מציין שהדימוי “גשר” נכון חלקית.
    הוא נכון במובן שהוא מחבר בין החלקים, אבל גשר אינו מקום לחיות בו,
    אלא מעבר זמני וצר בין גדה לגדה.
    השאיפה שהגשר יהיה גם מקום שניתן לחיות בו, שהגשר יהיה גם יעד.

  3. הגשר הוא המקום שתחתיו האוצר, (עיין האוצר שתחת הגשר)
    וגשר הוא המקום המפחיד הצר מאוד,
    והוא תפקיד מיוחד שלא כל מוחא סביל דא..
    כי זה להיות עבור אחרים, ולא להיות עבור עצמך..

    וזה קשה..
    וכן עשה אבינו יעקב:
    “ויקחם ויעבירם את הנחל” רב הונא בשם ר’ אידי: עשה עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא: (ברא”ר עו ט)

  4. ודאי שבדווקא..
    והשאלה האם אחד נוח לך יותר מהשני..

    הכוונה כאן היא:
    שכל אחד בשביל שלמותו, צריך את השלום עם ההופכי לו..

    הולכי מדבריות צריכים את יורדי הימים,
    וכן יורדי הימים צריכים את הולכי המדבריות..

    וזה הגשר שבינתיים הוא –
    הכתוב השלישי,
    באמצעות גינתא,
    שצמצם עצמו לצדדין,
    למען החלל הק’ שבין החכמים,
    ליבי חלל..

    מוחין דגדלות של אלו ואלו דא”ח

    מחילה יהודה שנסחפתי,
    אבל הדלקת אותי ..

  5. לא שייך שאסכים איתך על המובן מאליו
    דבריך נפלאים
    השאלה היא “כיצד אני יכול להשתלב בגשר?”
    איך מי שאינו אמן, לא עובד עם חילונים יכול לתרום?

  6. יהודה הזכיר את זה בדבריו בכנס
    .פשוט תהיה מי שאתה בכל מקום..

    הגשר הוא גם לחרדים..
    שיקבלו ממך את מה שיש בך כבע”ת..
    הגשר הוא לא רק על מנת לקרב את החילוניים
    אלא גם את החרדים..

    יש לנו הרבה מה למכור להם ולהועיל להם..
    מאמת מחירות מיראה שאינה מלומדה ועוד ועוד..

  7. אמנון, אשריך על דברי שירה של תורה, עמוקים ומתוקים.
    *
    אני הזדהיתי מאוד עם החלק בדבריהם של יהודה, וגד ליאור, שקראו לקחת גם אחריות חברתית. ‏הרי על זה חונכנו מצעירותנו כחילונים. ציונות (אמיתית), לתרום ולהועיל לחברה, לקהילה, לזולת. ‏
    וכמובן שגם אחר כך בתורה מצאנו זאת, שהאדם לא חי [רק] עבור עצמו. אבל לא מצאנו זאת ‏במציאות היום-יום החרדית. חוץ מארגוני חסד וכו’, אבל לא על זה אנו מדברים. ‏
    אני מאמין באחריות חברתית.‏ ואיני רואה מציאות של חיים בריאים בלי זה.‏
    אבל יש כאן בעיה קטנה.‏
    מי שגר בצפת ובחיפה למשל, שהן ערים מעורבות או חילוניות, ובנה לעצמו מערכת חיים עצמאית, ‏יש לו גישה לגופים חרדלי”ים וחילוניים אם הוא מעוניין – נראה שאין לו כבר את רוב הבעיות שיש ‏לשכמותי, בגלל שאנו חיים עם החרדים. ובינתיים אנו נמשיך לחיות כאן בגלל סיבות שונות ‏שמונעות אותנו מלעזוב, אפשר לפרט בהזדמנות אחרת.‏
    אז יהודה וגד יכולים לקרוא לגשר, ולאופק חדש. ואולי בצדק מבחינתם.‏
    אבל אלה שחיים בחברה החרדית עדיין מתמודדים עם תוצאות שגיאות העבר*, וצריכים את הסיוע ‏של ארגונים כמו ‘מענה’. הם שמחים לשמוע את הקריאה ליצור עולם חיובי יותר, אבל משהו בתוכם ‏מתקומם: “איפה אני ואיפה זה… וכי אני ידוען, או רופא, שהרבה דלתות פתוחות לפניו? זו אוטופיה ‏שמבחינתי כעת בלתי אפשרית”. ‏
    ‏* דוגמה: אני רואה בצער חוזרים בתשובה נבונים, בגיל העמידה, שלמדו בכולל שנים ארוכות, ‏ולימדו תורה לרבים, וכעת – שבורים, נאלצים לעבוד כנהגי הסעות, קופאים, מחסנאים ומאבטחים, ‏מחוסר מקצוע רציני. ‏

כתוב/כתבי תגובה