המינימום זה המקסימום

פעם אמר לי יהודי חכם:
“בימינו המינימום זה המקסימום”.
אם תשימו לב, זהו משפט פרדוקסלי.
מצד אחד – הלוואי שרק נשרוד איכשהו,
ומצד שני – כל מה שפחות ממשיח לא מעניין אותנו.

כתבתי על זה סיפור קצרצר:

המינימום זה המקסימום

אחר צהריים אחד התקשרתי למשפיע שלי, ר’ חיים, כדי להתייעץ איתו לגבי מצבי שהיה באותה שעה עגום למדי. שפכתי את לבי באוזניו הקשובות וחתמתי את קינת איכה האישית שלי במילים:
“מה אני מבקש מריבונו של עולם בסך הכול? את המינימום…”
באומרי זאת כיוונתי בלבי גם לקדוש ברוך הוא ששומע את קינתי.
ר’ חיים שתק מעט ואמר: “בימינו המינימום זה המקסימום”.
למרות שהבנתי מיד את כוונתו, דהיינו שהמירב שיכולים לשאוף אליו בדור הירוד שלנו הוא להחזיק מעמד ותו לא, משפטו הילך עלי קסם.
הודיתי לר’ חיים ונפרדתי ממנו.
שבוי בקסמו של המשפט התחלתי להרהר בכך שאכן בימינו, ימות עקבתא דמשיחא, הימים הנוראים שתנאים ואמוראים פיללו שלא יחיו בהם, קשה מאוד להגיע לשלווה מינימלית, לקיום גשמי ורוחני משביעי רצון. נוכחתי שאכן רוב בני העולם חיים על הקצה של הקשקש, מנסים לשרוד ותו לא. גם אלה שנדמה כי יש להם חיים טובים, אם תתקרב אליהם תראה שהם מלאים ייסורים שונים ומשונים כפי שכבר גילה רבי נחמן, וככל שמתקרבת הגאולה הקצה של הקשקש הולך ומתחדד.
השמש החלה לשקוע. גוון אדמדם החל לדחוק את שמי התכלת וגרר בעקבותיו את שחור הלילה, את החלל הפנוי של עולמנו. הרהורים נוגים התפשטו בתוכי: זה הכול?! זה כל מה שאפשר לקוות לו בימינו?! להוסיף לשרוד בציפורניים, להחזיק מעמד עוד רגע אחד?!
פניתי לשמיים שהפכו לזירת מאבק בין אור לחושך ודם התגוששותם מילא את הרקיע, דם הדמדומים:
“ריבונו של עולם, איך אתה יכול לדרוש מאדם בימינו, שקיומו המינימלי יהיה המקסימום שניתן לשאוף אליו?…”
הקדוש ברוך הוא שתק כהרגלו בעלמא הדין ובדרכו הנעלמת גרם לי להתבונן היטב במשפטו של ר’ חיים.
חשבתי שאם המינימום זה המקסימום, אז ממילא המקסימום זה המינימום. לפתע ראיתי את הפסוק באור חדש ובמשמעות הפוכה לגמרי! כלומר שאפשר להבין את המשפט בעת ובעונה אחת לכאן או לכאן: לשאוף לשרוד בקיום מינימלי או להיות במקום הגבוה ביותר ולטפס משם מעלה מעלה, להיות מתחת לאדמה או מעל לעננים, לחיות מתחת לחורבן או מעל לגאולה. נזכרתי במשיח העני הרוכב על חמור וגם במלך המשיח הרוכב על ענני שמיא.
לפתע קלטתי שההפכים הללו כרוכים זה בזה: דווקא מתוך שפל המדרגה, ניתן להגיע כהרף עין לרום המעלות, ומשם לנסוק מעלה מעלה.
השמיים הלכו והשחירו, ובמקום להיסחף אחרי סמליותם הרעה לכאורה, התחוור לי באותו רגע כאור שבעת הימים שסודו של העולם הוא הפוך על הפוך. ככל שהמצב רע יותר, כך יתהפך בהרף עין לטוב ביותר, ככל שהחושך גובר, כך האור שיבוא בעקבותיו יגדל יותר.
נכנסתי לביתי ופגשתי את רעייתי.
“מה נשמע אצלך היום?”, אמרה.
“המינימום זה המקסימום”, עניתי מבלי לחשוב.
“זה לא נשמע טוב”, אמרה.
“זה לא נורא בכלל”, עניתי, “העיקר שהמקסימום זה המינימום”, והדלקתי את כול המנורות בבית כאילו להמחיש את צידו המואר של הפרדוקס. האפלה ששררה בחדרים נמלטה החוצה לעבר החלל הפנוי ואורות הניאון הבוהקים דלקו בעקבותיה.

עד כאן הסיפור.

בקיצור:
צריך רצוא ושוב בין הלוחם (להתמודד עם המציאות הקטנטנה)
לבין החלום (שהוא בעצם חלומו של כל יהודי).
להיות מאוד ריאלי ומציאותי, אבל גם אוטופי-משיחי, ואין סתירה ביניהם:
אני לוחם למען החלום.

כתוב/כתבי תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.