בנאדם נחמד

סילחו לי שאני מעמיס עליכם, אבל זה מזכיר לי סיפור קצרצר נוסף שכתבתי…

בנאדם נחמד

בעיצומו של יום שרבי עמדתי בטרמפיאדה לכיוון הכפר בו מתקיים שיעורו של מורי ורבי. קירותיה היו מלאים במודעות מקולפות בשלל צבעים דהויים. מסביב צמחו שיחים קוצניים. רכב בצבע כסף בוהק עצר במרחק מה. פסעתי לעברו.
“אולי תמהר יותר!”, נשמע קול הנהג, “לא שמעת על ‘ואהבת לרעך כמוך’?!”
קפאתי על מקומי. עוד לא נכנסתי לרכב וכבר אני מואשם באי קיום הכלל הגדול בתורה?! החלטתי בכל זאת להיכנס פנימה. ככלות הכול מדובר במרחק נסיעה קצר והחום גדול. התיישבתי ליד הנהג, מלמלתי תודה וחגרתי חגורה. התבוננתי בתוככי הרכב שהיה מלא בתמונות של צדיקים ובסיסמאות לוהטות של קדושה. זיהיתי שהנהג הינו חוזר בתשובה בתחילת דרכו.
קול רועם בקע ממכשיר הדיסק של הרכב:
“אתם יודעים לְמה גורם לשון הרע?! זה בורא אלפי אלפים של מלאכי חבלה!…”
הנהג היה מרותק לקול החוצב להבות.
הרגשתי חם וסובבתי מעט את ידית החלון.
“מה אתה עושה?! הזדעק הנהג, “לפני רגע הדלקתי מיזוג. מה שעשית זה גזל גמור מדאורייתא!”
“לא שמתי לב”, אמרתי בשפה רפה.
מילותיו של הדרשן ניסרו את חלל הרכב:
“אדם צריך לבער את כל הרע מקרבו!”
חשתי מתח גואה וקיוויתי שנגיע ליעד במהרה. סידרתי את כיפתי על ראשי.
הנהג הביט בי ואמר:
“אתה יודע שהכיפה שלך לא מכסה את רוב הראש. זה כאילו שאין לך כיפה”.
הזדעזעתי. איך הוא מעז לקטרג על חלקת אלוקים הקטנה שעל ראשי?! רציתי לצאת מהרכב באמצע הנסיעה, אבל שכלי הציע: בעוד שלוש דקות הסיוט הזה ייגמר. למה לך ללכת בחום הנורא הזה בצד הכביש ולהיפצע מהשיחים הקוצניים?!
“בעקרון הכיפות שלי מכסות את רוב הראש”, עניתי, “אבל כנראה שזו התכווצה קצת בכביסה…”
“זה פחות מחצי! אתה לא יוצא ידי חובה”, אמר בתוקף והושיט לי מגבעת מאובקת.
לא יכולתי להתאפק יותר. הנה יושב לצדי חוזר בתשובה שמייסר את עצמו מבוקר עד ערב, וכעת הוא מפנה אלי את שבטו. לא הייתי מסוגל להמשיך לשבת לצדו.
“תעצור לי כאן!”, פקדתי, כשאני מופתע מעצמי.
הוא עצר את הרכב באמצע הדרך.
“מחילה על שחיקת הבלמים”, אמרתי והוספתי:
“תלמד דבר אחד מחוזר בתשובה וותיק: לפני שאתה מגיע למדרגת הלימוד של הגאון מווילנה, לפני שאתה מתבודד לה’ כמו רבי נחמן מברסלב ופורש מהעולם כמו הבבא-סאלי, תהיה קודם כל בנאדם! פשוט בנאדם נחמד…”
הנהג הביט בי בתימהון, לחץ על הדוושה והמשיך הלאה.
התחלתי לפסוע בצד הדרך. קוצים שרטו את רגלי וזיעה נגרה ממצחי. כיפתי התכווצה מן הסתם במילימטר נוסף, אבל הייתי מאושר שגיליתי ליהודי תועה את השער היחיד המוביל אל הקודש: להיות בנאדם נחמד.
מרחוק ראיתי את ביתו של מורי ורבי שמלמד תורה פנימית בלוויית חיוכים. לבי ובשרי צמאו למים הצוננים.

כתוב/כתבי תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.